רע"א 1588/97 איינאו פרדה נ. מדינת ישראל

השופט ת' אור :

1.המערער נפטר לפני שמיעת הערעור בתיק זה. לבקשת בני משפחתו ולבקשת הסניגור, הרשינו את המשך שמיעת הערעור כשאלמנתו של המערער, פטיגה פרדה, תמשיך בערעור במקום המערער (ראו תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי).

2.המערער הורשע בעבירות היזק בזדון ובאינוס, עבירות לפי סעיפים 452, 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, על פי העובדות הבאות:

ביום 5.5.95 בערך בשעה 03:00 לפנות בוקר התדפק המערער על דלתה של המתלוננת אשר גרה באזור קרוונים אשר בחצרות חולדה. המערער, אשר גר אותה עת במזכרת בתיה, הכיר את המתלוננת היכרות קודמת שטחית, בין היתר, בשל זאת שבעבר גר באותו אזור. המתלוננת גרה בקרוואן עם ילדיה, כשבעלה אינו גר עמה. על אף דרישות המערער שתפתח את הדלת ואיומיו כלפיה, סרבה לכך המתלוננת. לאחר שניסיון מצידו לפתוח את הדלת בסכין לא צלח, זרק המערער אבן על חלון חדר השינה, החלון התנפץ, והאבן נפלה בחדר בו ישנו ילדי המתלוננת.

בשלב זה, המתלוננת רצה לכיוון הדלת במטרה להזעיק עזרה. כשפתחה את הדלת נתקלה במערער. הוא תפס אותה, השתמש נגדה באלימות, משך אותה אל מחוץ לקרוואן, הפילה ארצה בסמוך לפתח הקרוואן ובעל אותה תוך שימוש בכוח ואלימות כלפיה.

3.הרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 452 לחוק היתה על דעת שלושת חברי ההרכב אשר דן בעניינו של המערער בבית המשפט המחוזי. לדעת שלושתם - בהסתמכם על עדות המתלוננת וראיות נוספות - הוכח המעשה של זריקת אבן על ידי המערער אשר גרמה לשבירת החלון בקרוואן בו התגוררה המערערת. בגין ההרשעה בעבירה זו, גם לא הוגש ערעור על ידי המערערת. לעומת זאת, בעבירת האינוס הורשע המערער על דעתם של השופטים ברלינר וגורפינקל בדעת רוב, כנגד דעתה החולקת של השופטת גדות.

הערעור בפנינו מופנה כלפי הרשעת המערער בעבירת האינוס. לטענות הסניגור, לא היה מקום לסמוך על עדות המתלוננת כבסיס להרשעת המערער, נוכח סתירות שהתגלו בעדותה והואיל ופרט לעדותה לא נמצאו, לטענתו, ראיות של ממש להרשעתו.

4.אכן, הראיה העיקרית נגד המערער הינה עדותה של המתלוננת. כעולה מהכרעת הדין, לעדות זו האמינו שופטי הרוב על פי התרשמותם ממנה, והם גם ציינו ראיות ונימוקים המחזקים את גירסתה. זאת, מבלי להתעלם ממספר סתירות שהתגלו בגירסתה. שופטת המיעוט, השופטת גדות, אף היא לא דחתה את עדות המתלוננת כבלתי מהימנה. אך היא סברה, שאין להשתית עליה הרשעה "ללא ראיה תומכת נוספת".

5.לדעתנו, אין להתערב במסקנת דעת הרוב אשר ראתה לסמוך על עדותה של המתלוננת. לא נפרט את עובדות המקרה כולן. עם זאת, נדגיש שקיימים מספר ראיות, שיקולים ונימוקים התומכים בגירסת המתלוננת.

א.המערער כזב בהכחישו את עניין זריקת האבן על חלון דירת המערערת ואת שהותו ליד הקרוואן של המתלוננת. משהוכח שהיה בקירבת מקום וזרק את האבן, יש בכך חיזוק רב ערך לגירסת המתלוננת. הכחשתו את הימצאותו ליד הקרוואן הרחיבה את יריעת המחלוקת בין הצדדים. משהוכח שבעניין זה עדות המתלוננת נתמכת בראיות אחרות - וכאמור, בעניין זה לא הוגש ערעור - הוכחה בדבר היות המערער במקום מהווה סיוע ממש לעדותה. משהכחיש את זריקת האבן, ממילא לא נתן כל הסבר לזריקתה שיהיה בו לקשור עובדה זו לגירסה אחרת מזו שהעלתה המתלוננת.

ב.השעה בה שהה המערער ליד הקרוואן של המתלוננת וביצע את מעשה הזריקה של האבן - סמוך ל03:00- לפנות בוקר - אינה מתיישבת לכאורה עם הימצאות מיקרית ותמימה שלו במקום.

נזכיר, שעל פי הראיות היה המערער בעת המקרה לאחר שתיית מספר בקבוקי בירה, ויתכן שהשפעת המשקה החריף מסבירה את התנהגותו כלפי המתלוננת.

ג.עוד עומד לחובתו של המערער נסיונו לבסס אליבי, כאילו שהה בשעת המקרה אצל ידידים באזור הקרוואנים, ניסיון שהוברר ככוזב.

ד.כאמור, עדות המתלוננת נמצאה מהימנה. לכך יש להוסיף שלא נמצא כל הסבר למה תעליל המתלוננת על המערער שביצע בה מעשה כה חמור, אם זה לא בצעו. נקל גם לשער, שייחוס לעצמה שנאנסה לא היה קל עליה, ובפרט בהתחשב בתגובה הצפויה של בני עדתה לכך.

ה.בית המשפט, בדעת הרוב, הדגיש את התרשמותו מהמתלוננת, שאין היא כה מתוחכמת כדי לבדות את גירסתה נגד המערער.

ו.לאמור לעיל יש גם להוסיף את תגובותיה של המתלוננת - התרגשות ובכי - זמן קצר אחרי המקרה, וכשספרה עליו, תגובות התומכות בגירסתה.

6.עדות המתלוננת אשר נמצאה מהימנה ומכלול העובדות והשיקולים כאמור, די בהם להצדיק את המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, בדעת רוב, ואת דחיית הערעור.

הערעור נדחה.