רע"א 159/16 אביגדור דוברת נ. החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 17.12.2015 (ע"ו 47659-01-15, השופט העמית ג' גינת ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדת הערר על-פי חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ו-2006 (להלן, בהתאמה: ועדת הערר ו- החוק ) מיום 4.12.2014.

רקע והליכים קודמים

2.המבקש, בן לניצולי שואה, הגיש שתי בקשות להשבת נכסים מסוג "כספים" למשיבה, החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ. ביום 20.1.2008 הוא הגיש בקשה ביחס לנכס המסומן A7170

באתר האינטרנט של המשיבה

(להלן: הנכס הראשון )

וביום 27.3.2013 הגיש בקשה ביחס לנכס המסומן A1374

באתר זה (להלן: הנכס השני ) .

3.המבקש טען בבקשותיו כי בעל הזכויות בנכס הראשון, ישראל שפירא, הוא סבה של סבתו, וכי בעל הזכויות בנכס השני, משה-מוזס שפירא, הוא אחיו של סב-סבתו. לפיכך, טען המבקש כי הוא היורש על-פי דין של הזכויות בנכסים אלו.

4.ביום 30.4.2014 דחתה המשיבה את שתי הבקשות, בקבעה כי המבקש לא גיבש תשתית ראייתית מספקת לצורך קביעת הזהות בין בעלי הנכסים ובין קרובי משפחתו שנספו בשואה. המשיבה ציינה בהחלטותיה ביחס לשתי הבקשות, כי שמותיהם של בעלי הנכסים הם שמות נפוצים מאד, ולפיכך קיימים אנשים רבים היכולים לטעון לזכאותם בנכסים אלה. על כן, כך נקבע, נדרשה ראיה מכרעת הקושרת בין הנספה הרשום בבקשה ובין הנכס – וכזו לא סופקה בשני המקרים.

5.להשלמת התמונה, יוער כי מלבד שתי בקשות אלה הגיש המבקש למשיבה כ-86 בקשות נוספות ביחס לנכסים של נספים בשואה. שתיים מתוך בקשות אלה התקבלו על-ידי המשיבה, ואילו יתר הבקשות נדחו.

6.ביום 29.6.2014 המבקש הגיש עררים על ההחלטות לוועדת הערר הפועלת על-פי החוק, ושלפי סעיף 27 לחוק הוחל עליה, בשינויים מסוימים, חוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992.

7.המבקש טען כי המשיבה עצמה אישרה, במכתבים ששלחה לו עובר להחלטתה, כי הוכח קשר הורשה רציף בין בעל הזכויות הרשום בנכס הראשון ובינו. כן טען המבקש כי בעבר השיבה לו המשיבה נכסים על אף שהיה בידיה מידע מועט לגבי הנכס, ולכן דרישתה כעת להבאת ראיות מכריעות נעדרת יסוד. ביחס לנכס השני, טען המבקש כי המשיבה השיבה לו בעבר נכס על שם משה-מוזס שפירא, ויש לראות בכך תקדים לעניין זה. כמו כן טען המבקש כי צירוף השמות משה-מוזס שפירא הוא ייחודי וחד-פעמי, ויש בכך כדי להעיד על זהות בין הנספה הרשום בבקשה לבין בעל הנכס הרשום.

8.ביום 4.12.2014 נתנה ועדת הערר החלטה שדחתה את שני העררים. ועדת הערר הסתמכה על קביעתה בעבר לפיה במקום שישנם מספר יורשים פוטנציאליים לנכס ואין בנמצא נתונים המאפשרים לקבוע למי שייך הנכס, לא ניתן להורות על השבתו לאחד מהיורשים הפוטנציאליים, בשל החשש מפגיעה בזכויותיהם של היורשים האחרים. ועדת הערר קבעה כי המקרה הנדון הוא בעל מאפיינים כאלה, ולפיכך לא ניתן להורות על השבת הנכסים למבקש. עוד ציינה הוועדה כי בטענות שהועלו בערר בדבר הייחוד בשמו של בעל הנכס השני, וכן באשר להחלטות השבה אחרות בעניינו לא היה כדי לבסס קשר בין המבקש לבין הנכסים ולהטות את הכף לטובתו.

9.על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעורו הוא טען כי שגתה ועדת הערר בהחלטתה, ובפרט בכך שהתעלמה מן הראיות שהגיש. כמו כן, המבקש טען כי התנהלותה של המשיבה כלפיו הייתה חסרת תום-לב. הוא הוסיף וביקש לפסוק לזכותו, כחלק מהוצאות המשפט, החזר הוצאות עבור מאמציו לאיתור הראיות הדרושות באמצעות העסקת מומחים בפולין.

10.ביום 17.12.2015 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, בקבעו כי אין מקום להתערבות במסקנות עובדתיות המצויות בתחום המקצועי שבו עוסקת ועדת הערר. בית המשפט המחוזי אף דחה את טענות המבקש לפיהן טיפולה של המשיבה בבקשותיו מבלי לדחותן על הסף גרם לו להשקיע בהן כספים רבים.

בקשת רשות הערעור

11.בקשה זו נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. בבקשתו חוזר המבקש על מרבית טענותיו בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי. הוא מבקש לבטל את החלטתה של ועדת הערר, להורות למשיבה להשיב לו את שני הנכסים וכן להשיב לו את הוצאותיו בגין העסקת המומחים כאמור.

12.המבקש שב וטוען כי המשיבה הוליכה אותו שולל ופיתחה אצלו ציפיות אשר גרמו לו להשקיע מעל ל-10,000 שקלים באיסוף ראיות בפולין (הוצאה שלדבריו הייתה אמורה להיות שולית וכדאית בהתחשב בשוויים של הנכסים). בדיעבד, כך טוען המבקש, השקעתו זו ירדה לטמיון. עוד טוען המבקש כי המשיבה הציבה בפניו רף ראייתי בלתי סביר באופן קיצוני, ובכך יצרה, לדבריו, "חוק ירושה חדש" ומחמיר במיוחד, המנוגד להחלטותיה הקודמות ומציב מחסום בלתי עביר בפני היורשים המעוניינים להוכיח זכאותם. לבסוף, מעלה המבקש טענות כנגד מומחיותם של חברי הוועדה.

דיון והכרעה

13.לאחר שבחנתי את טענות המבקש הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

14.כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" כאשר ההליך מתחיל בבית משפט השלום תינתן במקרים חריגים, שבהם הבקשה מעוררת שאלה משפטית כללית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים הישירים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123 (1982)). אמת מידה מצמצמת זו הוחלה, בשינויים המחויבים, גם במקרים שבהם הדיון בערכאה הראשונה התקיים בפני טריבונל מינהלי, תוך התחשבות בסוג ההליך, בתכונות הקונקרטיות של הטריבונל, במומחיותו ובמספר ה"גלגולים" שבהם נשמע העניין (ראו למשל: בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ובניה חולון נ' אנג'ל ,

פסקה 8 (1.5.2012); בר"ם 5725/14 עמותת זכרון שלמה נ' מדינת ישראל משרד החינוך (21.12.2014)).

15.יישומם של שיקולים אלו בענייננו מלמד כי אמת המידה שעל-פיה יש לדון בבקשה היא אכן מצמצמת. ועדת הערר היא, כאמור, בית דין מינהלי, שבראשו עומד שופט בדימוס, ושעל-פי סעיף 27(א)(3) לחוק אחד מחבריו צריך להיות מומחה בעל ידע בנושא השואה. זהו אפוא בית דין הנהנה ממומחיות בתחום עיסוקו. זאת ועוד: השאלה הניצבת במוקד הבקשה דנן היא שאלה קונקרטית, היינו האם עמד המבקש בנטל הנדרש לצורך הוכחת זכאותו להשבת הנכסים לידיו. הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית כללית, אלא שאלה עובדתית שכבר נדונה בשלב זה מספר פעמים, וזכתה לאותה תשובה. נוכח כל האמור, וחרף רגישותו המובנת של הנושא, לא מצאתי הצדקה ליתן רשות ערעור במקרה זה.

16.אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.