רע"א 1615/19 בועז לוי נ. עיריית חדרה

1.

המבקשים הם בני זוג (להלן: המבקש ו המבקשת ). בבעלותו של כל אחד מהם היה מגרש זהה בגודלו (420 מ"ר) בחלקה הידועה כחלקה 49. הזכויות בכל אחד מהמגרשים היו רשומות על שמו של אחד מבני הזוג בלבד. בשנת 2015 בוצעו שתי עסקאות למכירת המגרשים. בעסקה הראשונה מיום 21.3.2015 מכר המבקש את זכויותיו במגרש הראשון. עובר להשלמת העסקה פנה המבקש למשיבה 1 לשם בירור גובה היטל ההשבחה הצפוי, אך נמסר לו כי טרם נערכה שומה למתחם שבו מצויה החלקה שבה המגרש. ביום 19.8.2015 שלחה המשיבה 1 מכתב למבקש שבו ציינה כי שומת ההשבחה בגין העסקה שנערכה בחלקה 44 (ולא בחלקה 49) היא כ-20,000 ש"ח (להלן: הודעת השומה הראשונה ; סכום ההיטל המקורי ). היטל ההשבחה שולם על ידי הרוכש. ביום 25.10.2015, שבעה חודשים לאחר העסקה הראשונה, מכרה המבקשת את זכויותיה במגרש השני בחלקה 49 (להלן: העסקה השנייה ). הפעם לא נקבע בהסכם המכר כי היטל ההשבחה יחול על הרוכש. המבקשת נדרשה לשלם היטל השבחה בגובה 88,526 ש"ח, ושילמה את מלוא הסכום.

לאחר השלמת העסקה השנייה הודיעה המשיבה 1 למבקש כי נפלה טעות בהודעת השומה הראשונה, וכי היטל ההשבחה שעליו לשלם בגין העסקה הראשונה עומד על 88,526 ש"ח. המבקש שילם את יתרת הסכום באמצעות הרוכש.

2.

לאחר הדברים האלה הגישו המבקשים תביעה נגד המשיבות לתשלום סכום של 68,595 ש"ח – הוא הפער בין סכום ההיטל המקורי לבין סכום היטל ההשבחה ששילמה המבקשת בגין העסקה השנייה. נטען כי העסקה השנייה התגבשה טרם התבררה הטעות שנפלה בהודעת השומה הראשונה; כי המבקשים הסתמכו על הודעה זו; וכי הניחו שהיטל ההשבחה שיידרשו לשלם בגין העסקה השנייה הוא זהה. לו ידעו כי ההיטל השני צפוי להיות גבוה במידה ניכרת, היו נמנעים מהשלמת העסקה או דורשים מחיר גבוה יותר עבור המגרש השני.

3.

ביום 4.9.2018 דחה בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ק' אינספלד ) את התביעה. נקבע כי למבקשים לא צמחה טענת הסתמכות המזכה בסעד, שכן יסודה של זו בהודעת שומה שגויה, שבשל טעות משרדית צוין בה מספר חלקה שגוי (44 ולא 49). נקבע כי עם קבלת הודעת השומה הראשונה היו על המבקשים – שהיו מיוצגים – לבדוק את אמיתות כל הנתונים בה. זאת, כדי להבטיח את האינטרס שלהם עצמם כי מלוא האישורים שיונפקו להם בגין העסקה יהלמו את תוכנה. אף על פי כן, ולמרות שדבר הטעות היה ברור וגלוי, המבקשים נמנעו מפנייה למשיבה 1, שאך סביר כי הייתה מביא לבירור העניין ולמניעת הטעות בסכום ההיטל המקורי.

4.

ביום 31.1.2019 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ת' שרון נתנאל ) את ערעור המבקשים על פסק הדין האמור. תחילה הבהיר בית המשפט את טיב הטעות שנפלה. הוסבר כי גודלן של חלקות 44 ו-49 שונה, וכך גם היטל ההשבחה שנקבע לגבי כל אחת מהן (גודלה של חלקה 49 הוא 37,236 מ"ר והיטל ההשבחה שנקבע לה הוא 7,904,050 ש"ח. גודלה של חלקה 44 הוא 8,628 מ"ר והיטל ההשבחה שנקבע לה הוא 1,776,090 ש"ח). עם זאת, נוכח אחוז האחזקה של המבקשים בחלקה (420 מ"ר למגרש), יוצא כי גובה היטל ההשבחה המתקבל כמעט זהה, בין אם על בסיס ההנחה השגויה שהמגרש מצוי בחלקה 44, בין אם מדובר במגרש המצוי בחלקה 49. היטל זה נע בטווח שבין 86 ל- 89 אלף ש"ח בקירוב; ובכל מקרה לא מדובר בסכום של כ-20,000 ש"ח, כפי שנקבע בהודעת השומה הראשונה. בית המשפט קיבל אפוא את טענת המבקשים כי היטלי ההשבחה בשני התרחישים היו כמעט זהים, אך דחה את טענתם הנוספת שלפיה מטעם זה אין לטעות במספר החלקה משמעות; וכי המבקשים היו רשאים להסתמך על הודעת השומה הראשונה.

5.

ראשית נקבע, על סמך ניתוח הראיות, כי יש להניח שהמבקשים הבחינו בטעות במספר החלקה. אף על פי כן לא פנו למשיבה 1, כמצופה מאדם סביר, מבלי שהציגו הסבר סביר לכך. בית המשפט דחה את הסברה שלו היו המבקשים פונים למשיבה 1 עם גילוי הטעות זו הייתה מתקנת את מספר החלקה בלבד, ומצא כי סביר יותר כי הפנייה הייתה גוררת בירור של היטל ההשבחה החל על חלקה 49, וכתוצאה מכך לתיקון סכום ההיטל המקורי.

6.

שנית נקבע כי בנסיבות העניין לא קמה למשיבות אחריות בגין מצג שווא רשלני. בית המשפט הדגיש כי נקודת המוצא היא אמנם כי על המשיבות מוטלת חובה למסור מידע אמין; וכי מקבל המידע אינו צריך לבדוק את מהימנותו. אף על פי כן, לא די בטעות במידע שנמסר כדי להקים אחריות בגין מצג שווא רשלני, ויש להראות כי מתקיימת צפיות. נקבע כי זו לא מתקיימת בנסיבות העניין, שכן המשיבות לא יכלו לצפות ולא היו צריכות לצפות, כי המבקשת תסתמך על שומה שנקבעה בעסקה שהיא אינה צד לה הנוגעת לנכס אחר; וכי מטעם זה תימנע מפנייה למשיבה 1 לבירור השומה הרלוונטית למגרש השני, עובר למועד המכירה. בהקשר זה צוין כי גם אם ניתן להניח כי בפרק הזמן הקצר יחסית שחלף בין שתי העסקאות לא חל שינוי בתכנית המתאר, אין להניח שלא חלו שינויים כלשהם בהערכת היטל ההשבחה היכולים לנבוע מסיבות שונות. עוד צוין כי המשיבה 1 לא יכלה להניח את קיומו של הקשר הזוגי בין המבקשים שכן זכויותיו של כל אחד מהם היו רשומות בנפרד.

7.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשים יש להבחין בין הטעות בציון מספר החלקה לבין הטעות בסכום ההיטל המקורי. נטען כי הטעות הראשונה כלל אינה טעות מצד הרשות, שכן נמצא כי ההיטל בשני המצבים זהה, כך שלא הייתה משמעות למספר החלקה שצוין על גבי הודעות השומה הראשונה. לעומת זאת, הטעות השנייה בחישוב היטל ההשבחה, היא הטעות הרלוונטית לתביעה. נטען כי לא היה מקום להטיל על המבקשים את החובה לפנות למשיבה 1 בקשר לטעות הראשונה לגבי מספר החלקה (שכאמור כלל אינה טעות), רק מתוך תקווה כי אגב כך הייתה מתבררת גם הטעות השנייה בסכום ההיטל המקורי.

המבקשים מוסיפים וטוענים כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, לא ידעו על הטעות בהודעת השומה הראשונה; וכי אף אם היה באפשרותם לפנות למשיבה 1 ולבדוק את תקינות ההודעה, אין להטיל עליהם חובה לעשות כן. לדידם, עניין אחרון זה בדבר היקף חובתם לפנות לרשות לגבי "טעות שאינה טעות" מעורר שאלה רחבה המצדיקה מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי".

8.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. סבורני כי הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.