רע"א 1633/05 עזבון המנוח עיסאת נאיף (ז"ל) נ. קצין התגמולים

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ברלינר, סגן נשיא) מיום 3.1.05 בע"ש 881/04, שבגדרו נדחה ערעורו של עזבון המנוח על החלטת הועדה הרפואית העליונה, שקבעה העדר קשר בין מצבו של המנוח בעת היבדקו בפניה (7.10.03) לבין נכותו המוכרת. המנוח הלך לעולמו, למרבה הצער, ביום 30.1.04.

ב.לרקע הדברים: המנוח, יליד 1952, נחבל בראשו בשנת 1973 בעת שירותו הצבאי, ונקבעה לו נכות בשיעור של אחוז אחד. המנוח טען לימים כי החבלה בראשו גרמה לו לפגימה נפשית. ועדה רפואית שדנה בטענה קבעה, כי התמונה הקלינית לגבי המנוח מעורפלת, והזמינה הערכה מבית החולים "רמב"ם". בהערכה זו לא נתקבלו טענות המנוח. בעקבות כך, קבעה ועדה רפואית ביום 26.2.02 כי אין למנוח נכות נפשית, וכי לא נתגלו ממצאים אורגניים. ועדה רפואית עליונה שאליה ערער המנוח, דחתה את הערעור, וקבעה ביום 7.10.03 כי אין קשר בין בעיה מוחית אורגנית של המנוח הקשורה – קרוב לודאי – לאלכוהוליזם, לבין חבלת הראש. הועדה הצביעה על מכלול גורמי הבעיה ובהם, בנוסף לשתיה חריפה, גם עישון ומחלה סרטנית.

ג.בית המשפט המחוזי, שאליו ערער המבקש על החלטת הועדה הרפואית העליונה, דחה את הערעור, ולא ראה מקום להתערב בהחלטת הועדה הרפואית העליונה בדבר העדר קשר בין מצבו הנפשי של המנוח דהיום לבין החבלה שנחבל ראשו בשנת 1973.

ד.בבקשה הנוכחית נטען, כי נתוניו הרפואיים של המנוח ובהם התיק הרפואי של המנוח במרפאה הפסיכיאטרית בית החולים האנגלי בנצרת, שם טופל, חוות דעתו של מומחה לפסיכיאטריית מבוגרים מבית חולים זה, וכן חוות דעת נוירופסיכולוגית-קלינית שנערכה על ידי המרכז הרפואי רמב"ם, לא נבחנו ונשקלו כל צרכם. עוד נטען, כי יש מקום לייחס את בעיית האלכוהוליזם של המנוח, כמו גם את השלכותיה על מצבו הנפשי, לנכות המוכרת שלו.

ה.(1) לאחר עיון לא מצאתי מקום להתערבותו של בית משפט זה. הועדה הרפואית העליונה, בהרכב של ארבעה מומחים – נוירולוג, פסיכיאטר, אורטופד ורופא פנימי – נפגשה עם המנוח ועיינה בחוות הדעת שהוגשה מטעמו. הטענות המועלות בבקשה הנוכחית הועלו בבית המשפט קמא, ונענו בהתיחסותו.

(2) אשר לטענה בדבר אי עיון בחומר רפואי מבית החולים האנגלי, אינני יודע אם כך היה, אך גם אם כך, אין בא כוח המבקש מצביע על חומר רפואי משכבר שעשוי היה לשנות את ההערכה לגופה. במסגרת ההליכים הקודמים ניתן היה כמובן להצביע על כל חומר רפואי קודם של המנוח כדי לנסות לאשש את טענתו.

(3) אשר לטענה כי חוות הדעת הרפואית מטעם המנוח נדחתה בנימוק שהתעלמה מהרגלי השתיה של המנוח, שעה שאלה מוצאים ביטוי בגוף חוות הדעת; האזכור בחוות הדעת הוא כי בתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים המנוח "התחיל בשימוש מופרז באלכוהול כדרך להרגעה עצמית". ואולם, אין בחוות הדעת – שניתנה בשלהי 2002, למעלה מרבע מאה לאחר ראשית האלכוהוליזם של המנוח, שהגיע לכמויות גדולות שאותן לא אפרט (דברי המנוח בועדה העליונה ב-7.10.03) – כל עיסוק בהתפתחות האלכוהוליזם ובהשפעתו, ואין תימה שהועדה הרפואית לא ראתה בכך הידרשות לנושא. בית המשפט קמא נדרש לכך באמרו, "אף שנכון הוא שהיתה (בחוות הדעת מטעם המנוח – א"ר) התייחסות של כשורה ומחצה לבעיה זאת (הרגלי השתיה – א"ר), מכל מקום הועדה היתה בדעה שאין כל קשר בין מצבו הנפשי היום לבין נכותו המוכרת". כשהמדובר בנכות מוכרת של 1%, מסתברת – בכל הכבוד – דעתו של בית המשפט קמא כי מסקנת הועדה נראית סבירה, כיוון שהפגיעה ב-1973 היתה קלה ביותר. אציין, כי לא צורפה לבקשה חוות הדעת הפסיכיאטרית מבית החולים רמב"ם (ד"ר מרטיק) שעליה חולקת הבדיקה מטעם המנוח, ושאליה נדרש בית המשפט קמא, ובאשר לחוות הדעת הנוירופסיכולוגית ושל המרפאה בעיסוק, אלה לא נדרשו לאלכוהוליזם. אמנם הועדה הרפואית ב-26.2.02 דיברה על העדר ממצא אורגני, מה שאין כן הועדה הרפואית העליונה, אך איני רואה סתירה לכאורה זו כמשמעותית בהקשר הכולל, שעה שהחלטת הועדה העליונה מנומקת בפרוטרוט. בסופו של יום, דבר לנו עם קביעות רפואיות, שבכלל אין בתי המשפט נוטים ונוהגים להתערב בהן, בערעור ולא כל שכן בבקשת רשות לערעור בגלגול נוסף; ראו רע"א 2863/04 רמון נ' קצין התגמולים (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה) והאסמכתאות המוזכרות שם.

(4) נוכח כל אלה לא ראיתי מקום להתערבות בית משפט זה, ולא אוכל להעתר לבקשה.