רע"א 1634/08 עז' המנוח יוסף יונג ז"ל נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים ה' ח'טיב, ז' הווארי וב' ארבל ) בע"א 1044/07 מיום 14.1.08, בו התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה

( כבוד

השופט י' אברהם ) ונקבע כי עיקול שהטיל המשיב 1 על זכויות בר רשות של אדם מסוים בנחלה חקלאית, תקף אף לאחר פטירתו של אותו אדם, ומונע דיספוזיציה בנכס עליו הוטל העיקול, חרף קיומה של הוראה אשר מגבילה את פיצול הבעלות בזכויות בר רשות במשק חקלאי.

1.

הסכסוך בפרשה זו נסב על נכס מקרקעין, נחלה באגודה שיתופית בית לחם הגלילית. בכתבי הטענות של הצדדים מצויינים מספרי נחלות שונים לתיאור הנכס, אולם מן המסמכים שצורפו לבקשה עולה כי מדובר בנחלה 31 (להלן: הנחלה ). המשיב 2, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל ), הוא בעל זכויות הבעלות על החלקה, והמשיבה 3, בית לחם הגלילית – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: האגודה ), היא השוכרת של המקרקעין שבמושב מכוחו של חוזה השכירות שבין המינהל והאגודה (להלן: חוזה המשבצת ). למר יוסף יונג שהלך בינתיים לבית עולמו (להלן:

המנוח ), היו מוקנות זכויות של "בר רשות" בנחלה.

המשיב 1, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק ) הגיש בשנת 2001 בבית משפט השלום בטבריה תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום של 640,497 ש"ח, נגד המנוח, בגין חובו של המנוח בחשבון דביטורי שנוהל בבנק. ביום 16.10.01 ניתן, על פי בקשת המשיב, צו עיקול זמני עד לגובה סכום התביעה, על זכויות "בר רשות" של המנוח בנחלה, והצו נרשם בספרי המינהל והאגודה.

לאחר פטירת המנוח תוקנה תביעת המשיב, באופן שהיא הופנתה נגד עזבון המנוח (להלן:

המבקש 1 ), שהגב' גיטה יונג, אלמנת המנוח (להלן: המבקשת 2 ), היא יורשתו היחידה, והן ישירות נגד המבקשת 2, מכוח הוראת סעיף 128 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה ). בית המשפט נתבקש לחייב את המבקשים יחד ולחוד במלוא סכום התביעה, בצירוף ריבית בנקאית, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. בנוסף עתר הבנק לסעד נגד המינהל והאגודה אשר יאסור עליהם להעביר או להקצות למבקשת 2 או לכל גורם אחר את זכויות בר הרשות של המנוח, אלא לאחר שיוסר העיקול.

המבקשים הכחישו בכתב הגנתם את גובה החוב ואת הטענות הנוגעות לפרטי ההתקשרות שבין המנוח למשיב, מחוסר ידיעה. המבקשת 2 הוסיפה וטענה כי אינה חייבת בחובו של המנוח באופן אישי, בין היתר, מאחר שלא ירשה ממנו דבר ובפרט לא את זכויותיו בנחלה. לטענתה זכויות בר הרשות בנחלה הועברו אליה מכוח חוזה המשבצת, שהוראת סעיף 19(ג)(1) בו קובעת כי במותו של יחיד של בני זוג בעלי זכויות בר רשות בנחלה, תועברנה הזכויות לבן הזוג הנותר. כאמור:

"נפטר אחד מיחידי בני זוג שהנם חברי אגודה המחזיקים במשק (להלן - המנוח) והניח אחריו בן זוג – תעבורנה כל זכויות השימוש שלו במשק לבן-זוגו בלבד, וזאת אפילו אם המנוח השאיר ילדים ביחד עם בן הזוג."

הוראה זו, כך טענה המבקשת 2, מונעת הורשה של הזכויות ומשכך מונעת את עיקולן מידי העזבון, מאחר שכלל אינו מחזיק בהן. עוד נטען כי חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע ובמים) תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההתיישבות ) אוסר שיעבוד של קרקע חקלאית, למעט במקרים חריגים, אשר לא התקיימו בענייננו. לבסוף נטען כי העיקול הוטל על זכות רישיון במקרקעין לתקופה קצובה, ומשהסתיימה התקופה אין עוד משמעות לעיקול.

בתשובתו לתביעה אישר המינהל כי מדי שלוש שנים נחתם בינו ובין האגודה הסכם שכירות למקרקעי האגודה, הכוללים את נחלה 31 אשר רשומה בספריו על שם המנוח והמבקשת 2 כבעלי זכויות מסוג "בר רשות". המינהל הוסיף ואישר כי על הנחלה מוטל עיקול המופיע בספריו. בסיכומיו הוסיף המינהל וטען כי אין לתובע זכות להיפרע כדי החוב באמצעות מימוש העיקול על הנחלה בשל הוראת סעיף 19(ג) לחוזה המשבצת ומאחר שזכות האלמנה, שניתנה לה מכוח חוזה השכירות, עדיפה על פני העיקול המאוחר לה. עם זאת נטען כי ההתחייבות שניתנה לבנק, מכוחה הוטל העיקול, יש בה כדי להגביל ולצמצם את זכויות המבקשת 2 לגבי מחצית החלקה שהוקנתה לה כבת זוגו של המנוח. כן הובהר כי אין בהרחבת זכויותיה של המבקשת 2 לכלל הנחלה כדי לאיין את זכות המעקל לגבי מחצית הנחלה.

האגודה, יש לציין, לא הגישה כתב הגנה ונציגיה לא התייצבו בפני בית משפט השלום.

2.

במהלך הדיון בבית משפט השלום הודיע בא כוחה של המבקשת 2 כי אין היא חולקת על גובה החוב. בעקבות הצהרה זו ניתן בהסכמה פסק דין חלקי כנגד העזבון ובית המשפט מיקד את דיונו בשלוש שאלות עיקריות: האחת, האם במועד פטירתו היו למנוח זכויות בנחלה; השניה, האם הפכו זכויות אלו לחלק מעזבונו; והשלישית, האם העיקול שהוטל על זכויות המנוח טרם פטירתו תקף לאחר פטירתו.

בית המשפט קבע כי ביום פטירת המנוח היו למנוח זכויות של בר רשות בנחלה בחלקים שווים עם המבקשת 2. זאת חרף העדרו של חוזה תקף בכתב, שכן כל הצדדים להסכם ראו את היחסים החוזיים ביניהם כשרירים וקיימים ואף פעלו בפועל בהתאם למסגרת זו.

בית המשפט הוסיף וקבע כי הזכויות שהיו ברשותו של המנוח עובר לפטירתו לא הפכו לחלק מעזבונו. קביעת בית המשפט התבססה על הוראות סעיף 19(ג)(1) לחוזה המשבצת, מכוחו קיבלו המנוח והמבקשת זכויות בר רשות בנחלה. הוראה זו, כך נקבע, מגבילה את עבירות זכויות בר הרשות במקרה של פטירת החבר ומונעת מהן לעבור אל נכסי העזבון.

אשר לשאלה השלישית, בית משפט השלום קבע כי זכות בר הרשות שהייתה בידי המנוח היא זכות בעלת תוכן וערך כלכלי ומשכך היא ניתנת לעיקול. ברם, בהתחשב בכך שעם פטירתו פסק העיקול, כאמור, הרי שלמעשה היו זכויותיו של המנוח "מוקפאות" בתקופה שבין הטלת העיקול ומות המנוח ומשכך יהא זכאי הבנק לקבל את השווי הכספי של מחצית זכות השימוש בנחלה בתקופת "ההקפאה" כאשר תמומשנה הזכויות.

3.

נוכח האמור פנה הבנק בערעור לבית המשפט המחוזי. לטענת הבנק טעה בית משפט השלום בקובעו כי העיקול מתייחס לשווי הזכויות בתקופה שבין הטלת העיקול ועד למותו של המנוח. לטענתו קביעה זו מתעלמת ממהותו של העיקול כמונע כל דיספוזיציה בנכס, לרבות העברתו למבקשת 2. עוד ציין הבנק כי המינהל והאגודה, שהם הצדדים להסכם המשבצת, הסכימו להטלת העיקול, וגם מסיבה זו סבור הבנק כי אין כל קושי בהותרת העיקול אף לאחר מותו של המנוח. עוד טען הבנק כי בית המשפט טעה בפרשנות שנתן לסעיף 19(ג) לחוזה המשבצת, אשר תכליתו אינה אלא מניעת פיצול בנחלה. לבסוף טען הבנק כי בית משפט השלום התעלם לחלוטין מטענתו כי יש לחייב את המבקשת 2 בחובות המנוח גם באופן אישי לפי הוראת סעיף 128 לחוק הירושה.

מנגד טענה המבקשת 2 כי פסק הדין נשוא הערעור נכון וצודק ואין מקום להתערב בו. לטענתה זכויותיו של המנוח כבר רשות בנחלה אינן ניתנות לעיקול. לחלופין נטען כי בהנחה שהזכויות ניתנות לעיקול, הרי שבהיותן רשיון מוגבל בזמן, הן פוקעות עם חלוף הזמן או עם פטירת המנוח. עוד נטען כי סעיף 19 לחוזה המשבצת הוא חוזה לטובת צד ג' ומשכך, ובהתאם לסעיף 147 לחוק הירושה, אינו נכלל בנכסי העזבון. בנוסף נטען כי המנוח לא היה רשאי לשעבד את הזכויות אלא אם קיבל את הסכמת המינהל והסוכנות. אשר לתחולת סעיף 128 לחוק הירושה טענה המבקשת 2 כי בעזבון המנוח אין ממש, למעט מגרש בקרית אתא שכבר הוטל עליו עיקול. עוד נטען בהקשר זה, כי המבקשת 2 לא ידעה על חובו של המנוח ומשכך אינה אחראית לחוב העזבון שלא סולק וכן כי אחריותה מוגבלת לחובות המנוח עד לשווי העזבון בלבד. לבסוף טענה המבקשת 2 כי נפלו פגמים בבקשה לעיקול זמני ועל כן העיקול בטל.

יצויין כי האגודה הודיעה כי אין לה עניין בתוצאה הסופית של הסכסוך דנן, ביקשה לפטור אותה מהתייצבות לדיונים בערעור וכך הוחלט.

4.

בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את ערעורו של הבנק וקבע כי הבנק רשאי לממש את זכותו לעיקול זכויות כבר רשות בכפוף להגבלות העבירות הקבועות בחוזה המשבצת. כן נקבע כי המבקשת 2 תהא חייבת בסילוק חובות העזבון עד לשווי הנכסים שירשה, אלא אם עוקלו כבר על ידי המשיב.

בית המשפט המחוזי סמך את הכרעתו על קביעת בית משפט השלום כי עובר לפטירת המנוח הייתה למנוח זכות מסוג של בר רשות בנחלה, בחלקים שווים עם המבקשת 2.

בית המשפט המחוזי הוסיף ואישר את קביעת בית משפט השלום כי זכויות המנוח כבר רשות בנחלה אינן חלק מן העזבון, והן אמורות לעבור למבקשת 2 בהתאם לחוזה המשבצת, ולא כיורשת עזבונו. בית המשפט הבהיר כי מחוזה המשבצת עולה שהעברת זכויות בר הרשות כפופות להסדרים שבחוזה המשבצת, לרבות, במקרים המתאימים, להסכמת האגודה והמינהל.

על פי הסדרים אלו, במקרה פטירה של בעל זכות שהותיר אחריו בן זוג, מועברות הזכויות לבן הזוג הנותר ולא עוברות לעזבונו. בית המשפט הוסיף והפנה לפסק דינו של בית משפט זה בע"א 566/89

דב שטיין נ' דבורה סופר , פ"ד מז(4) 167 (1993) (להלן: עניין שטיין ), בו פורשו הוראות חוזה המשבצת לעניין העברת זכויותיו של בעל זכות שהוא בר רשות שנפטר. פסק דין זה, כך ציין בית המשפט, נותן מענה מלא לטענת המבקשים לפיה יש בסעיף 19(ג)(4) לחוזה המשבצת, הקובע כי לא יהיו בהוראות צוואה כדי לגרוע מזכויותיו של בן זוגו של הנפטר ולא יהיה בהן כדי למסור את זכויות השימוש במשק ליותר מאדם אחד, כדי למנוע את הטלת העיקול.

נוכח קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה זכותו של המנוח כבר רשות אינה מהווה חלק מן העזבון, נפנה בית המשפט לבחון את השאלה האם ניתן להטיל עיקול על זכויות בר רשות. לאחר שבחן את מהותו של העיקול, קבע בית המשפט כי אין בהגבלת העבירות, הקבועה בחוזה המשבצת, כדי לשלול מהזכות את אופייה כזכות בעלת ערך כלכלי הניתנת לעיקול. בית המשפט הוסיף וקבע כי התוצאה היא שהעיקול שהוטל בחייו של המנוח מונע את העברת הזכויות למבקשת 2, כך שזכותה, על פי סעיף 19(ג)(1) לחוזה המשבצת, כפופה לעיקול שהוטל, המונע כל דיספוזיציה בנכס. בית המשפט הוסיף וציין כי לא מצא ממש בטענה כי העיקול פקע עם פטירת המנוח ועבר למבקשת 2 בהתאם לסעיף 19(ג)(1) לחוזה המשבצת, מאחר שקבלת טענה זו שקולה לטענה הבלתי מתקבלת על דעת בית המשפט, כי כל עיקול שלא מומש, פוקע עם פטירתו של החייב, שכן ממילא עובר כל רכושו של אדם לעזבונו עם מותו, כקבוע בסעיף 1 לחוק הירושה.

לבסוף התייחס בית המשפט המחוזי לטענת הבנק כי המבקשת 2 חבה את חובו של המנוח באופן אישי בהיותה היורשת היחידה. בית המשפט קבע כי המשיבה 2, בהיותה היורשת היחידה חבה בחוב המנוח עד לשווי העזבון כולו, אך אינה חבה באופן אישי מעבר לשווי העזבון אף אם חובו של המנוח עולה על שווי עזבונו. זאת בהתאם להוראת סעיף 128 לחוק הירושה, הקובעת כי במקרה בו נעשתה חלוקת העזבון שלא על פי הכללים הקבועים להבטחת זכויות הנושים, חב היורש בחוב המנוח עד לשווי העזבון שקיבל.

5.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשתם טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי העיקול הזמני שהטיל הבנק טרם פטירת המנוח, מאפשר לו להיפרע מהעזבון באמצעות הנחלה. המבקשים שבו על טענותיהם כפי שהועלו בפני בית משפט השלום ובפני בית המשפט המחוזי וטענו, בין היתר, כי לא הייתה בידי המנוח, אלא זכות שכירות מוגבלת בזמן אותה כלל לא ניתן לעקל; כי זכותו של המנוח הייתה מוגבלת בזמן עד ליום פטירתו ולכן פוקע העיקול לאחר מותו; כי סעיף 19(ג)(1) לחוזה המשבצת מונע את העברת זכויות השימוש בנחלה החקלאית לאיש, זולת בן זוגו של בעל זכות בר הרשות שנפטר; וכי הטלת העיקול היא בניגוד לחוק ההתיישבות משום שלא זכתה לאישור בכתב מאת שר החקלאות או מי שהוסמך לכך על ידו ובשל כך העיקול בטל. עוד טוענים המבקשים כי יש מקום להבחין בין עיקול, המהווה הליך כפוי, לבין שעבוד שהוא הליך מרצון. הם מוסיפים וטוענים כי הבנק התרשל כאשר לא ביקש מן המנוח לשעבד את זכויותיו במישכון, ברשות המשיבים המינהל והאגודה.

עוד מוסיפים המבקשים וטוענים כי הפגיעה המהותית בקניין המבקשת 2 מצריכה את התערבותו של בית משפט זה חרף המגבלות לערעור ב"גלגול שלישי". לטענתם הסוגיה המונחת לפתחו של בית משפט זה טרם הוכרעה על ידו וטרם התקבלו החלטות עקרוניות שיכולות לשמש כהלכה פסוקה בכל הקשור לעיקול נחלה חקלאית בכלל וההתנגשות בין הוראות חוזה המשבצת לבין עיקול המוטל בניגוד, כך לטענתם, לחוזה המשבצת, בפרט.

6.

לאחר שעניינתי בבקשת המבקשים על נספחיה מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי להיזקק לתשובת המשיב. להלן טעמיי:

כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" של ההליך אינה ניתנת כדבר שבשגרה, ומוגבלת היא למקרים חריגים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)). בבקשה דנן לא נתעוררה כל שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים המצריכה את הכרעתו של בית משפט זה.

למעלה מן הנדרש יצויין, כי גם לגוף העניין לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. החלטת בית המשפט מבוססת כדבעי ונשענת על תכלית חוזה המשבצת והעקרונות שנקבעו בהכרעותיו של בית משפט זה – הן לעניין פרשנות הוראות חוזה המשבצת (ראו עניין שטיין הנ"ל ), והן לעניין הקביעה כי אין בהגבלת עבירות כדי לשלול את אופיה של זכות כבעלת ערך כלכלי הניתנת לעיקול (ראו ע"א 3553/00 אלוני נגד זנדטל מכוני תערובת בע"מ , פ"ד נז(3) 577 (2003)). זאת בפרט כאשר העיקול נרשם אצל המינהל, אשר לא רק שלא הכחישו, אלא אף מסר את עמדתו לפיה אין בהרחבת זכויותיה של המבקשת 2 בחלקה כדי לאיין את זכות המעקל לגבי מחצית הנחלה. רישום העיקול על ידי המינהל מהווה לטעמי מענה מספק לטענותיה של המבקשת 2. הוא אף עולה בקנה אחד עם האמור בספרם של נינה זלצמן ועופר גרוסקופף מישכון זכויות (2005), בעניין מישכון זכות שעבירותה הוגבלה (עמוד 191) בכפוף להתאמות הנדרשות. לבסוף, לא מצאתי ממש גם בטענת המבקשים לעניין חוק ההתיישבות החקלאית.

7.

אשר על כן הבקשה נדחית.

8.

משלא נתבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.