רע"א 165/13 בנימין הרשקוביץ נ. אלפרד נורדמן

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 3096-06-12 (כב' השופטים י' נועם , כ' מוסק ו מ' בר-עם ) אשר דחה את ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 9294/09 (כב' השופטת ת' בר-אשר צבן ), בגדרו נתקבלה תביעת המשיבים לסילוק ידם של המבקשים מדירה שבבעלות המשיבים.

ביום 14.3.2005 נכרת הסכם שכירות בו השכירו המשיבים למבקשים את דירתם בפתח תקווה. ביום 15.9.2005 חתמו הצדדים על הסכם מכר, במסגרתו ירכשו המבקשים את דירת המשיבים בסכום של כ-900,000 ₪, ובזמן הזה ימשיכו להחזיק בדירה כשוכרים, ללא תשלום דמי שכירות. לאחר שקיבלו המבקשים הלוואה מהבנק, שילמו למשיבים את מרבית סכום העסקה, פרט לסך של 28,000 ₪.

משהסכום האמור לא שולם, קיימו ביניהם הצדדים משא ומתן, כמו גם הליכי בוררות לפני הרב דוד סתיו. האחרון פסק כי המבקשים חייבים למשיבים את הסכום האמור, והפסק אושר בבית המשפט המחוזי בירושלים. אחרי שסכום הפסק לא שולם, ולאחר סבב התדיינויות נוסף בין הצדדים, הודיעו המשיבים למבקשים ביום 10.6.2009 כי הסכם המכר מבוטל, וכי המבקשים יהיו רשאים להמשיך ולשכור את הדירה למשך כשלושה חודשים נוספים. ואולם, משלא עמדו המבקשים בתשלום שכר הדירה למשך כל התקופה שמעת חתימת הסכם המכר – והחסר לא הושלם –

הודיעו המשיבים ביום 18.6.2009 כי גם השכם השכירות מבוטל. נוכח ביטולו של הסכם המכר, הגישו המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי המבקשים מהדירה. כן נטען בכתב התביעה שזכותם של המבקשים להחזיק בדירה מכח הסכם השכירות פקעה אף היא. לאחר הליכים שונים שאינם נצרכים לענייננו, נתקבלה בקשת המבקשים למתן רשות להתגונן, וכן הוגשה תביעה שכנגד לאכיפת הסכם המכר.

בשלב זה קיבלה העלילה תפנית. משלא עמדו המבקשים בתשלומי המשכנתא לבנק בגין ההלוואה שלקחו לרכישת הדירה, ובשל העובדה שהמשיבים והמבקשים התחייבו יחדיו כלפי הבנק לרשום משכנתא על הדירה, הגיש הבנק תביעה נגד המבקשים והמשיבים להחזרת כספי ההלוואה בבית המשפט המחוזי מרכז (להלן: "תביעת הבנק"). במסגרת פסק הדין (כב' השופט י' שינמן ) נקבע כי לאור העובדה שהמבקשים לא עומדים בהחזר ההלוואה, ולא נרשם שעבוד לטובת הבנק, אזי המשיבים ישיבו לבנק את הסכום שקיבלו בתמורה לדירה – הוא סכום ההלוואה; כי יירשם שיעבוד על הנכס לטובת הבנק וכי אם לא ייעשה כן ימונה בא כוחו של הבנק ככונס נכסים לצורך מכירת הדירה. לאחר שהחוב כאמור לא נפרע, פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל, במסגרתו ניתן צו מינוי כונס נכסים למימוש המשכנתא ולמכירת הדירה. יוער, והדבר חשוב לענייננו, כי עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעת הבנק מגלה כי הוא

ניתן תחת ההנחה שהסכם המכר בוטל. זאת, ללא קיומו של דיון אם בוטל ההסכם כדין אם לאו. עוד יודגש כי ערעור שהגישו המשיבים בהליך זה על פסק הדין שניתן בתביעת הבנק, נדחה על ידי בית משפט זה בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בהליך העיקרי שבמוקד בקשה זו – בו כאמור מצויות תביעותיהם ההדדיות של הצדדים לפינוי מדירה ולאכיפת הסכם המכר – נתקיימו מספר הליכים מקדמיים, וביום 23.3.2012 הוחלט על מתווה דיוני לפיו יינתן פסק דין ללא צורך בחקירת עדים וכי לא תיטען טענה שלא נחקרו עדים או הובאו ראיות נוספות. בהכרעתו בתביעות הצדדים ציין בית משפט השלום כי על אף שבתביעת הבנק קבע בית המשפט המחוזי כי הסכם המכר בוטל, לא הוכרעה כלל השאלה האם ביטולו היה כדין – אם לאו. בהתאם הוסיף בית משפט השלום כי אף הוא יימנע מהבעת עמדה בשאלת כשרות הביטול. בהמשך לכך נקבע שאף אין מחלוקת בין הצדדים כי המבקשים אינם מחזיקים בדירה מכח הסכם השכירות – שכן אף לשיטת המבקשים אין הוא עוד בתוקף. נפסק כי נוכח המצב העובדתי בשטח – מינוי כונס נכסים למימוש המשכנתא בעקבות פסק הדין בתביעת הבנק – אין עוד אפשרות ממשית לאכיפת הסכם המכר. אשר על כן נקבע כי בהיעדר זכות חוקית של המשיבים להחזיק בנכס, דינה של תביעת הפינוי להתקבל.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקשים ערעור, אשר נדחה בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תוך אימוץ קביעותיו של בית משפט השלום. מכאן הבקשה שלפני.

2.

לטענת המבקשים שגו ערכאות קמא משדחו את טענותיהם. נטען כי "כונס הנכסים מסכים להמתין להכרעה בתביעה לאכיפת המכר" ובכך ניתן למנוע את מכירת הדירה ולבטל את הליכי הכינוס. נטען כי לא היה מקום שבית משפט השלום יורה על פינוי על בסיס הליך כינוס שהתנהל בערכאה אחרת. עוד צוין כי המדובר בפינוי המבקשים וילדיהם מדירת מגורים, כאשר הסכום שבמחלוקת הינו זניח ביחס לעסקה בכללותה.

3.

מרכז הכובד של המונח "בקשת רשות ערעור" מצוי בפתיח. קיימים בדין מקרים בהם לא יידון ערעור בלא מתן רשות מטעם הערכאה המוסמכת. כך הוא הדבר במקרה כגון דא, בו מבקש בעל דין לדון במחלוקת שבינו לבין יריבו בפעם השלישית במספר. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

לאחר עיון בבקשה ובהליכים הקודמים, אינני סבור כי בקשת רשות הערעור מוצאת מקומה בתחומי הכלל האמור לעיל. המבקשים מעלים בבקשה סוגיות אשר לשיטתם הינן בעלות חשיבות החורגת מהמחלוקת הקונקרטית שבין הצדדים. ואולם, נדמה כי דווקא בהליך זה, הרקע העובדתי הספציפי אומר דברו. שלוש ערכאות שונות קיבלו על עצמן את הקביעה לפיה הסכם המכר בוטל. כך נקבע בפסק הדין בתביעת הבנק, וכך אומץ בשתי ערכאות קמא. עולה איפוא שלא נפלה טעות בהנחת בית משפט השלום בתיק זה, לפיה אין הסכם מכר תקף. הוא המצב, ללא קשר לכשרות הביטול – סוגיה אשר טרם עמדה להכרעה. מוסכם גם כי הסכם השכירות בין הצדדים בוטל. כנגזרת מכך, אף הרשאה שבדין למבקשים להמשיך להחזיק בדירה אינה בתוקף.

טענה אחת של המבקשים שבמבט ראשון מושכת את העין, היא כי כונס הנכסים "מוכן להמתין להכרעה בהתדיינות שבין הצדדים". לפי קו זה, טוענים המבקשים, אין לקבל את קביעת בית משפט השלום לפיה אין כל אפשרות ממשית לאכיפת הסכם המכר. לכך יש להשיב בשניים. ראשית, ההחלטות אליהן מפנים המבקשים, לא מבססות את האמור. המדובר בהחלטות ביניים שנתן ראש ההוצאה לפועל על סמך החלטותיהם של בית המשפט המחוזי ובית משפט זה בבקשות לסעד זמני. בוודאי שאין המדובר בהחלטות לגופו של הליך הפינוי, שיש בהן כדי לשנות מההכרעה בהליך דנא. שנית, בכל מצב, לנוכח ציר המחלוקת בהליכים קמא, לא נפלה טעות במסקנת בית משפט השלום, והמחוזי בעקבותיו, כי יש ליתן צו פינוי.

ניתן להבין את עמדת המבקשים, אשר לשיטתם קיימות סוגיות בין הצדדים שטרם זכו להכרעה. ואולם, כפי שנקבע בהכרעת בית משפט השלום, שאלת כשרות ביטולו של הסכם המכר טרם נתבררה, וניתן יהיה לבחון שאלה זו במסגרת תביעה כספית שתוגש, אם תוגש, על ידי מי מהצדדים.

4.

הבקשה נדחית. בהיעדר תגובה, אין צו להוצאות.