רע"א 1653/20 נאוה אנוש נ. מדינת ישראל רשות המיסים

1.

המבקשת ובן זוגה (להלן: הזוג ) הורשעו על פי הודאתם בהסדר טיעון בעבירות מס שונות שביצעו בין השנים 2008-2000 במסגרת פעילותה של חברת אשבל טכנולוגיות בע"מ (להלן: החברה ) , אשר בן זוגה של המבקשת היה בעל השליטה בה; והמבקשת שימשה כחשבת ומנהלת הכספים של החברה. על רקע פתיחת תיקי החקירה נגד המבקשת, בן זוגה והחברה – ובטרם הוגש כתב אישום – הגיעו הזוג והמדינה להסכמה שלפיה בין היתר בני הזוג יודו באחריותם לביצוע העבירות ויעמידו להנחת דעתן של רשויות המס בטוחות שיבטיחו את תשלום מרבית חיובי המס, וכתב האישום יוגש נגדם בלבד ולא נגד החברה (להלן: ההסכם ) . בהסכם הובהר כי אם בהליכים האזרחיים בין הזוג לבין המדינה ייקבע כי חובם עולה על הבטוחות שניתנו, תוכל המדינה לממש את הבטוחות במלואן ובנוסף לפעול בהתאם לדין לשם גביית יתרת המס. כחלק מהבטוחות האמורות, נרשמו שעבודים על שני נכסים: דירה בתל אביב שרשומה על שם המבקשת; ובית בשורש שבו מחזיקה המבקשת בזכויות חכירה לדורות (להלן: הבית בשורש או הנכס ; וביחד: הנכסים ) . בהמשך, כאשר התברר היקף הסכומים שהועלמו בתקופה הרלוונטית, התקשרו הצדדים בהסכם שהוכתר "הסכם בטוחות" שפירט בטוחות נוספות שיעמידו הזוג והחברה לטובת רשות המסים, לצד הנכסים . הסכם זה נערך בעקבות פנייתו של בא כוח הזוג והחברה (הקודם) לנציגי המדינה, שבה הציע ערבויות שונות להבטחת חובם לרשויות המס נוסף על שעבוד הנכסים, שבגדרה צוין כי שווים של אלה האחרונים מוערך ב-6 מיליון ש"ח "בהערכה שמרנית" (נספח 1 לתגובת המשיבים בערעור לפני בית המשפט המחוזי).

2.

בהמשך, לאחר שמחלוקות הצדדים בעניין שומות המס שהוצאו לזוג הוכרעו, נקטה המשיבה 1 (להלן: רשות המיסים ) הליכי הוצאה לפועל לשם גביית חוב המס של המבקשת ובן זוגה. בין ההליכים שננקטו, ניתן צו כינוס נכסים לצורך מכירת הבית בשורש ומונה כונס נכסים (הוא המשיב 2; להלן: הכונס

או כונס הנכסים ) . כונס הנכסים הגיש בקשה לפינוי המבקשת מהבית בשורש לטובת מכירתו, והמבקשת טענה כי היא דיירת מוגנת ולכן אין לפנותה. בהמשך להליכים שהתנהלו בנושא זה בהוצאה לפועל, הגישה המבקשת תובענה לבית משפט השלום בירושלים ובה עתרה לסעד הצהרתי שלפיו היא דיירת מוגנת בנכס בהתאם לקבוע בסעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר או החוק ) .

3.

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ק' אזולאי ) דחה את התביעה וקבע כי המבקשת לא זכאית ליהנות מההגנה שמעניק סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. בפסק הדין בית המשפט עמד על המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים באשר למקור בדין אשר מכוחו ננקטו הליכי מימוש הנכס, אם מכוח השעבוד שנרשם עליו בהמשך להסכמות בין הצדדים (ואז, לפי טענת הכונס, ההגנה הניתנת בסעיף 33 האמור לא חלה), אם מכוח מימוש פסק הדין בהליך שנוהל לגבי גובה השומות. נקבע כי הטענות בהקשר זה לא הובהרו במלואן וכי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לבחינת המסגרת שבה הוגשה הבקשה למכירת הנכס. בצד האמור צוין כי אין הכרח להכריע במחלוקת זו, נוכח המסקנה שלפיה מכלול הנסיבות במקרה דנן – ובין היתר ההסכמים שנערכו בין הצדדים – מעידים כי ממילא חל בעניינה של המבקשת החריג להסדר הקבוע בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, לפי סעיף 3(ג)(2) לחוק זה. בהקשר זה נקבע, כי אף שהוויתור על ההגנה שמקנה סעיף 33 לא צוין במפורש בהסכמים שבין הצדדים, הרי שההערכה השמרנית שהעמידה את שווי הנכסים על סך 6 מיליון ש"ח (שמשקפת שווי של הנכסים כפנויים); ההסכמה להעמיד בטוחות להנחת דעתן של רשויות המס; ההסכמה לאפשרות של מימוש הבטוחות במלואן ; והרקע שעמד ביסוד ההסכמות האמורות שבגדרו שאף הזוג למקסם את שווי הבטוחות כדי להימנע מהגשת כתב אישום נגד החברה, מלמדים כי המבקשת וויתרה על ההגנה האמורה.

4.

על פסק הדין של בית משפט השלום הגישה המבקשת ערעור ובו טענה בין היתר כי לא היה מקום לבחון את שאלת הוויתור על ההגנה מכוח סעיף 33 לחוק בהתבסס על ההסכמים בין הצדדים, וזאת משום שמימוש הנכס נעשה מכוח סעיף 11א לפקודת המסים. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא א' פרקש והשופטים ע' שחם ו א' רובין ) דחה את הערעור וקבע כי אין עילה להתערב בפסק הדין של בית משפט השלום ובמסקנתו כי יש לראות במבקשת כמי שוויתרה על הגנת סעיף 33 לחוק; וכי בנסיבות המקרה דנן אין צורך לדון בטענה שלפיה סעיף 33 לחוק אינו חל כאשר ננקטים הליכים לפי סעיף 11א לפקודה.

5.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקשת חוזרת על טענתה כי הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר חלה בעניינה. בתמצית, נטען כי רשות המסים נקטה הליכים למימוש הנכס מכוח סעיף 11א(2) לפקודת המסים ולא מכוח ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, ולפיכך, בחינת שאלת הוויתור על זכות הדיירות המוגנת על רקע אותם הסכמים איננה רלוונטית.

6.

לאחר בחינת הבקשה ונספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, מקום שבו הבקשה מעוררת שאלה עקרונית כללית החורגת מעניינם של הצדדים או במקרים שבהם הימנעות ממתן רשות ערעור תגרום למבקש עיוות דין חמור (רע"א 4163/18 פלוני נ' היימן , פסקה 6 (13.6.2018); ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). המקרה דנן אינו בא בקהלי המקרים האמורים. לפי טענת המבקשת, בקשת הרשות לערער מעוררת שאלה עקרונית בעניין תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר מקום שבו הליכי המימוש ננקטים מכוח סעיף 11א לפקודת המסים. ברם, פסק הדין של בית משפט השלום – שבית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בו – נמנע כאמור מהכרעה בשאלה מכוח איזה הליכים ננקטו הליכי המימוש במקרה דנן ויצא מנקודת הנחה, לטובת המבקשת, כי סעיף 33 לחוק חל בעניינה. ברם, כפי שפורט, הערכאות הקודמות קבעו כי בעניינה של המבקשת חל החריג שנקבע בסעיף 33(ג)(2) ועל כן היא אינה זכאית להגנה הקבועה בסעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, וזאת על בסיס בחינת מכלול הנסיבות הרלוונטיות לעניין. לפיכך, מוקד הבקשה עניינו למעשה בטענות שלא נדונו ולא הוכרעו לחובת המבקשת על ידי הערכאות הקודמות, שיצאו מנקודת הנחה שלפיה סעיף 33 חל במקרה דנן אך מצאו כי החריג הקבוע בגדרי סעיף 33(ג)(2) לחוק מתקיים. לפיכך, חרף הניסיון לשוות נופך עקרוני להשגות בבקשה שלפניי על פסקי הדין הקודמים, אלו מכוונות למעשה לתוצאה הפרטנית בעניינה של המבקשת, המבוססת על התשתית העובדתית שנמצאה כאמור, ובכך אין עילה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" לבית משפט זה.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.