פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
רע"א
1708/02
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
המבקש:
ניר בנים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ
נ ג ד
המשיב:
ראובן נוימן
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום
7.1.2002 בבש"א 9915/01 שניתנה על ידי כבוד השופטת חני סלוטקי
בשם המבקש: עו"ד אלון
בן, עו"ד שלומית ארליך
בשם המשיב: עו"ד דורון
חסדאי
החלטה
1.עניינה של בקשת רשות ערעור זו, היא החלטת בית המשפט המחוזי שלא לקבל את בקשת המבקש לדחות על הסף את תביעתו של המשיב כנגדו.
התובענה מבוססת על "פסק משקם" שניתן בהתאם לחוק ההסדרים במגזר החקלאי משפחתי, התשנ"ב-1992, ואשר אושר בבית המשפט המחוזי. לטענת המשיב, פסק המשקם קבע, בין היתר, כי הוא זכאי לכך שכרטיסו אצל המבקש יזוכה בסכום של 152,105 ש"ח (להלן: "סכום ההפחתה"). ואכן, המבקש זיכה את כרטיסו של המשיב בסכום ההפחתה, אלא שבמועד מאוחר יותר, על דעת עצמו, ביטל פעולה זו. המבקש סבור, כי חשבון המשיב זוכה בעטייה של טעות משרדית - טעות שתוקנה מייד לאחר שנתגלתה.
במצב דברים זה, פנה המבקש למשקמת בבקשה לקבוע, כי אין הוא נדרש לשלם את סכום ההפחתה האמור. המשקמת דחתה את הבקשה בציינה, כי אין היא מצויה בתחום סמכותה. מאוחר יותר, המשיב הגיש לבית המשפט השלום תביעה בסדר דין מקוצר, לחיוב המבקש בתשלום הסכום ההפחתה, בתוספת ריבית והצמדה. המבקש הגיש בקשה לדחיית התובענה על הסף. בית המשפט השלום העביר את הבקשה לבית המשפט המחוזי בשל חוסר סמכות עניינית לדון בה. בית המשפט המחוזי החליט לדחות את הבקשה.
2.כנגד החלטה זו מלין המבקש. הוא חוזר, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערכאה דלמטה: פסק המשקם יוצר השתק בית-הדין המשתיק את המשיב מלתבוע אותו כיום; משמעותה האמיתית של התובענה הנה ערעור על פסק המשקם, אלא שערעור שכזה לא הוגש; לחילופין, אילו משמעותה של התביעה היא בקשה למתן פרשנות לפסק המשקם, היה על המשיב לפנות למשקמת, במועד ובדרך הקבועים בחוק ההסדרים - ולא בדרך של הגשת תובענה; לחילופין, אילו משמעותה של התובענה היא בקשה לאכיפת פסק המשקם, צריך היה המשיב לנקוט בהליכי הוצאה לפועל - ולא להגיש תובענה. המשיב, כצפוי, מתנגד לבקשה. גם הוא חוזר עם עיקרי טענותיו בבית המשפט קמא.
3.דין הבקשה להידחות. אין חולקים, כי לאחר מתן פסק המשקם זיכה המבקש את המשיב, בכרטיסו, בסכום ההפחתה בסך 152,105 ש"ח. כמו כן, וכאמור, אין חולקים, כי במועד מאוחר יותר, ובאופן חד צדדי, ביטל המבקש פעולה זו. במצב דברים שכזה, אין לקבל את טענת המבקש כי דין התביעה להדחות על הסף. כבר נפסק בבית משפט זה, כי דחייה על הסף של תביעה הינו צעד קיצוני הננקט מצבים חריגים. עלינו לנהוג בזהירות רבה ולעשות שימוש באמצעי זה רק באותם מקרים שבהם ברור כי סיכויי התביעה הנם, למעשה, אפסיים, כך שאין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש (ראו: ע"א 693/89 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו ואח' , פ"ד מא (4) 16; ע"א 14/61 עזבון מ. אברבנאל ואח' נ' "מבטחים" בע"מ , פ"ד טו 1840). אין זה המקרה שבפנינו. אשר לטענת מעשה בית-דין, כפי שציין בית המשפט קמא, "עילת התביעה היא איפוא, חיוב חשבונו של המשיב בסכום ההפחתה בנגוד לפסק המשקמת. אין המדובר כאן במעשה בית-דין כטענת המבקש, שכן עילת התביעה שונה מעילת התביעה שהיתה בפני המשקמת שענינה היה בתביעה מהו חובו של המשיב למבקש נכון ליום ההסדר". טענותיו האחרות של המבקש נבחנו בבית המשפט קמא, ובנסיבות המקרה, לא ראיתי סיבה להתערב במסקנותיו.
אשר על כן, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, כג' בחשון תשס"ג (29.10.2002).
ש ו פ ט