רע"א 1716/16 רע"א 1716/16

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 25.1.2016 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 60572-03-15 (כב' סגן הנשיאה י' ענבר

והשופטים י' שבח ו- ש' שוחט ), בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 10.2.2015 בת"א 30221/07 (כב' השופטת ל' בן-שמן ). עניינה של הבקשה הוא בשאלת אומדן הנזק במסגרת תביעה בגין נזקי גוף על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

רקע והליכים קודמים

1.ביום 22.6.2005 נפגע המבקש, יליד 1963, תושב רצועת עזה, בתאונת דרכים שאירעה בתל-אביב במהלך עבודתו כסוחר בגדים (להלן: התאונה ). עובר לתאונה המבקש היה בעלים של מפעל לתפירת בגדים ברצועת עזה, אותו ניהל ובו עבד. בין היתר, המפעל סיפק סחורה לחברות ישראליות גדולות. יצוין, כי במהלך השנים 2003 - 2005, קיבל המבקש מעת לעת ממנהלת התיאום והקישור בעזה היתרי כניסה לישראל, בעלי תוקף של כחודש ימים בכל פעם, וזאת לשם הבאת סחורה לישראל וניהול מגעים עסקיים עם חברות ישראליות.

2.ב"פסק-דינו החלקי" מיום 9.12.2014, נתן בית משפט השלום תוקף להסכם פשרה בין המבקש לבין המשיבים בסוגית החבות (למען הסדר ובשולי הדברים אציין, כי החלטה זו אינה בגדר פסק-דין, אלא החלטת ביניים, מאחר שההתדיינות בעניין הנזק לא נסתיימה, והתיק נותר פתוח). באשר לשאלת הנזק, ביום 27.7.2010 מונה מומחה בתחום האורתופדיה לקביעת נכותו של המבקש כתוצאה מהתאונה. בית משפט השלום אימץ את ממצאי חוות דעתו של המומחה, אשר לא נסתרה, וקבע למבקש נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 23.5 אחוזים בגין נזקי הגוף שנגרמו כתוצאה מהתאונה.

חישוב זה כלל נכות בשיעור של 100 אחוזים למשך חצי שנה לאחר התאונה, וכן נכות בשיעור של 50 אחוזים למשך חצי השנה הנוספת לאחר התאונה. כמו כן, בית משפט השלום העמיד את הנכות התפקודית של המבקש על שיעור של 15 אחוזים.

כתוצאה מנכותו נאלץ המבקש, לטענתו, לסגור את מפעלו, ואינו מצליח למצוא מקור פרנסה חלופי. על כן נדרש בית משפט השלום לשאלת הפיצוי בגין אובדן הכנסה של המבקש. המבקש טען, בין היתר, כי בחישוב בסיס השכר שלו יש לשלש את השכר הממוצע הנוהג באזור המגורים של המבקש, שהוא שטחי הרשות הפלסטינית, משום שהמבקש נהג לעבוד גם בישראל, וכפי שנפסק בע"א 7420/12 ואיל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

(31.1.2013) (להלן: עניין ואיל ). בית המשפט דחה טענה זאת, תוך שהבהיר כי על-יסוד החומר הראייתי שהובא בפניו בעניין היתרי הכניסה שקיבל המבקש, מדובר בהיתרים שהונפקו לתקופות קצרות ובאופן לא קבוע, וככאלה אין לומר כי מדובר בעבודה בתדירות גבוהה או קבועה בישראל, באופן שמצדיק שילוש שכרו הממוצע של תושב הרשות הפלסטינית לצורך קביעת בסיס השכר של המבקש במקרה דנא. בהתאם לזאת, בית המשפט חישב רכיב פיצוי זה על-פי בסיס השכר הממוצע של תושב הרשות הפלסטינית, שהועמד על סך 2,000 ש"ח, כפי שנקבע בפסיקה בעניין (ראו האסמכתאות שאוזכרו בפסק הדין, בעמ' 7-6). עם זאת, בשל אופי עבודתו של המבקש והיקף עסקיו, ראה בית משפט השלום לנכון לחרוג במשהו מהשכר הממוצע, והעמיד את בסיס שכרו החודשי של המבקש על סך של 2,500 ש"ח.

בהתאם לכך, ובהתאם לקביעותיו של המומחה הרפואי שפורטו לעיל, פסק בית משפט השלום למבקש הפסדי שכר לעבר בסך של 65,026 ש"ח, כולל ריבית ממחצית התקופה בין התאונה עד למתן פסק הדין, וכן פסק הפסדי שכר לעתיד בסך של 62,964 ש"ח. להשלמת התמונה יצוין, כי בית המשפט קבע למבקש פיצוי בגין ראשי נזק והוצאות נוספים: עזרת הזולת (25,000 ש"ח), הוצאות רפואיות (10,000 ש"ח), הוצאות נסיעה (15,000 ש"ח), וכאב וסבל (50,733 ש"ח). על כן, סך הסכום שנפסק למבקש בגין כלל רכיבי הפיצוי שפורטו לעיל הועמד על 228,723 ש"ח.

3.על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור, בטענה להערכת חסר של בית המשפט באשר לגובה הפיצוי בגין ראשי הנזק, וכאשר המחלוקת המרכזית שנתגלעה בין הצדדים הייתה בעניין קביעת בסיס שכרו של המבקש. לגישתו של המבקש, שגה בית משפט השלום משקבע כי מדובר בהיתרי כניסה לישראל שהונפקו באופן "ספורדי", שכן המבקש נהג לקיים פעילות מסחרית בישראל באמצעות ההיתרים שקיבל לצורך זה. על כן, נטען כי יש לשלש את בסיס השכר הממוצע של תושב הרשות הפלסטינית לצורך תחשיב הפסדי שכר של המבקש, בהתאם לנקבע בעניין

ואיל . בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, באמצו במלואם את הממצאים שנקבעו על-יד בית משפט השלום, וכן את המסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית משפט השלום בהתאם לממצאים, כך שאישר כי סכום הפיצוי הנפסק הולם את המרכיבים הרלוונטיים לתחשיב הנזק.

הבקשה

4.בבקשה דנא, חוזר המבקש על טענתו, כי אין לראות בהיתרי הכניסה שקיבל תופעה מזדמנת, אלא היתרים שקיבל באופן קבוע למשך מספר שנים עובר לתאונה, וככאלה מהווים ראייה לעבודה עקבית בישראל אשר מצדיקה שילוש השכר הממוצע של תושב הרשות הפלסטינית לצורך חישובי הפסדי השכר של המבקש. המבקש טוען עוד, כי טמונה בבקשה זו שאלה בעלת חשיבות לכלל הציבור באשר לאופן בו ראוי לחשב אובדן הכנסה לתושבי הרשות הפלסטינית, כאשר ברשותם היתרים לקיים פעילות עסקית ומסחרית בתוך מדינת ישראל, ולפיכך יש להעניק רשות ערעור "בגלגול השלישי".

דיון והכרעה

5.דין הבקשה להידחות מבלי להידרש לקבלת תשובת המשיבים. כידוע, וכפי שציין המבקש, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). המבקש אינו מעלה כל שאלה משפטית חדשה

או בעלת חשיבות כללית, אלא מעלה השגותיו על קביעותיהן של הערכאות הקודמות בעניינו. המבקש אף מציין את עניין ואיל

כתקדים לאופן חישוב בסיס השכר של תושבי הרשות הפלסטינית אשר מקיימים פעילות עסקית סדירה בישראל, מה שתומך במסקנה שמדובר בשאלה אליה נדרש בית משפט זה מזה כבר. העובדה שבית משפט השלום קבע כי אין דמיון מספק בין המקרה שנדון בעניין ואיל

לבין המקרה דנא על-מנת לשלש את בסיס שכרו של המבקש, אין משמעותה כי מדובר בשאלה משפטית פתוחה.

6.מעבר לזאת, בקשתו של המבקש לבחינה מחודשת של אומדן הנזק שנקבע על-ידי בית משפט השלום, ושאושר במלואו על-ידי בית המשפט המחוזי, נטועה במחלוקת הקונקרטית בעניין הממצאים העובדתיים באשר לאופן עבודתו של המבקש. כידוע, ערכאת הערעור לא נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ודברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בדיון בענייניהם של הצדדים ב"גלגול שלישי". איני יכול לקבל את טענתו של המבקש שבחינתם של היתרי הכניסה ומשמעותם היא בגדר "ניתוח משפטי", אשר ראוי לקיים בו דיון בערכאת הערעור. בית משפט השלום בחן את אופי הנפקת ההיתרים, הן ביחס לתדירות ההנפקה והן ביחס למשך תקופת תוקפו של כל אחד, על-מנת להתרשם מהיקף עבודתו של המבקש בישראל. בית המשפט התרשם שבמקרה של המבקש, לא מדובר בהיקף פעילות עסקית בישראל הדומה למקרה שנדון בעניין ואיל , שם הוכח היקף רחב של פעילות עסקית בישראל, תוך שנותרה שאלה באשר לאומדן הפסדי השכר בשל קושי ראייתי בהערכת רווחים שהופקו מתוך פעילות עסקית זו. ויודגש, בית משפט השלום פעל לרדת לחקר האמת בנושא בסיס השכר, ואף היטיב עם המבקש עת חרג מבסיס השכר הממוצע נוכח נסיבותיו של המבקש. הענקת המשקל הראייתי הראוי להיתרים מתוך התרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית, אינה אלא ניתוח של ממצאים שבעובדה, ואין לערכאת הערעור, בוודאי שלא ב"גלגול שלישי", כל יתרון בהידרשות לבחינה מחודשת של משקל הראייה.

נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.