רע"א 1718/15 פלוני נ. קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום

מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בע"ו 39271-06-14 (מפי כב' השופטת ח' וינבאום וולצקי ), ובו נדחה הערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה ברובו.

1.

להלן יפורטו עובדות המקרה בקצרה: המבקש, יליד 1960, נפגע בגבו עת נפל ממשאית במהלך שירותו הצבאי. כעשור לאחר מכן, בשנת 1988, נקבע כי הוא סובל מתסמונת סומטיצזיה – תחושה של כאב פיזי שנגרם בעקבות דחק פסיכולוגי, וכי בגין תסמונת זו הוכר על ידי קצין התגמולים כנכה בשיעור של 10% לצמיתות. בשנת 1993 נפגע המבקש בתאונת דרכים, שהיוותה תאונת עבודה. ביטוח לאומי הכיר במבקש בעקבות אותה תאונה כנכה, בין היתר בעקבות תסמונת פוסט טראומטית ממנה סבל לאחר התאונה.

בשנת 1997 פנה המבקש לקצין התגמולים בבקשה להכרה בהחמרה במצבו הנפשי. וועדה רפואית שהתכנסה באותה שנה, ולא ברור אם הייתה מודעת לתאונה שאותה עבר בשנת 1993, קבעה כי אכן חלה החמרה במצבו, והכירה בנכות זמנית בגין תסמונת פוסט טראומטית בשיעור של 50%. בשנת 2001 הודיע קצין התגמולים למבקש כי בעקבות ראיות חדשות שנתקבלו לגבי הכרה במחלתו הנפשית, תיקו הועבר לבדיקה מחודשת על פי סעיף 35(א) לחוק הנכים (להלן: החוק ). לטענת ב"כ המשיב, רק בשלב זה נודע לקצין התגמולים על תאונת הדרכים שאותה עבר המבקש בשנת 1993. הוועדה הרפואית שבחנה את מצבו של המבקש בשנת 2003 הגיעה למסקנה כי תאונת הדרכים שאותה עבר בשנת 1993, יחד עם גורמים נוספים, הם שגרמו לפוסט טראומה, ולא שירותו הצבאי, ושאין מקום להעלאת אחוזי הנכות. ולמרות זאת, הותירה הוועדה על כנה את שיעור הנכות ותיאורה, ולא הפחיתה או שינתה אותה.

בשנת 2011 פנה המשיב שוב לוועדות הרפואיות, וביקש לבדוק את מקרהו של המבקש בשנית. המבקש נבדק בידי וועדה רפואית שקבעה כי הוועדה שקבעה דרגת נכות בגין תסמונת פוסט טראומטית עשתה זאת בחוסר סמכות בשל העובדה שפגימה זו לא הוכרה על ידי קצין התגמולים, לו הסמכות בעניין. כמו כן הוועדה התרשמה שלא היה שינוי במצבו של המבקש בכל הקשור לתסמונת סומטיזציה, והחזירה את נכותו ל- 10%, כפי שהיה בעבר. ערעור לוועדה הרפואית העליונה נדחה, וכך גם ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי.

2.

בבקשה המונחת בפנינו העלו שני הצדדים טענות שונות בשאלת הסמכות של הוועדה המחוזית, לגבי קביעתה של הוועדה הרפואית מ- 2003, ובסיבות שבעטיין סבל המבקש מתסמונת פוסט טראומטית. אולם, בעניין המונח בפנינו, ובנסיבות אלו, אין מקום למתן רשות ערעור. נסביר.

כבר בפסקי דין קודמים (רע"א 7454/10 בנית נ' קצין התגמולים (17.10.2012)), נדונה סוגיית סמכותו של קצין התגמולים לתקן טעויות בקביעת שיעור נכות. סעיפים 35 ו-37 לחוק מעניקים סמכות רחבה לקצין התגמולים בבחינה מחודשת של מצב הנכה – בין אם באופן עיתי, ובין אם מדובר בשגגה זו או אחרת. וכפי שכותב השופט י. דנציגר , אליו הצטרפו המשנה לנשיאה א. רובינשטיין , והשופט נ. סולברג :

"מעצם טבעם של התגמולים המשולמים מכוח חוק הנכים אין לטעמי הצדקה עקרונית להשריש ולהנציח טעויות שנפלו בעבר בקביעת דרגת הנכות. ברם, מוצא אני לנכון לציין בנקודה זו כי לשיטתי השימוש במנגנונים מסוג זה, אשר פזורים בחוקים שונים ואשר בהם ניתנת לרשות מנהלית סמכות לפתוח מחדש החלטות סופיות, צריך להיעשות במשורה ולא כדבר שבשגרה" (פס"ד בנית, לעיל).

דברים אלו – תחילתם וגם סופם, נכונים במקרה שלפנינו. אין מניעה שקצין התגמולים יתקן טעויות שנפלו בעבר, גם בשל היותו רשות ציבורית האמונה על משאבי הכלל. כך קבוע בחוק. מהצד האחר, ברי כי אין להפעיל סמכות זאת בקלות ראש ובכל מצב, ויתכן ויהיו מצבים בהם ראוי יהיה כי טעות מעין זו לא תתוקן. אולם, הבקשה שלפנינו אינה נכנסת בגדרי חריגים אלו. קצין התגמולים הבהיר כי אין הוא מבקש השבה רטרואקטיבית של הפיצויים שכבר ניתנו, אלא רק קביעה מכאן ולהבא בעניין הפחתת אחוזי הנכות. כמו כן, הורה בית המשפט המחוזי לוועדה הרפואית לבחון מחדש את מצבו העדכני של המבקש ולבדוק האם חלה החמרה בפגימה המוכרת – תסמונת סומטיזציה – שכן נקבעה ואושרה, ועליה אין עוררין. קביעות אלו מחזקות את האינטרס הציבורי אל מול אינטרס ההסתמכות, ומטות את הכף לטובת תיקון הטעות.

3.

משכך נאמר, ומששאלה זו הוכרעה כבר בפסיקת בית משפט זה, אין מקום למתן רשות ערעור בבקשה זו, בה לא חרג קצין התגמולים מסמכותו בחוק .

דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.