רע"א 1727/17 רוני סבג נ. עו"ד שמואל מישוק

1.המשיב 1 (להלן: כונס הנכסים )

שימש כבא-כוחו של הזוכה (להלן: המבקש )

ומונה על-ידי רשמת ההוצאה לפועל ככונס נכסים למכירת מקרקעין השייכים למשיב 3 בהליכים שנפתחו כנגדו על-ידי המבקש . בהתמחרות שערך כונס הנכסים למכירת המקרקעין ביום 9.2.2010, ושבה נכח המבקש, הוכרזה המשיבה 2 כזוכה במכרז (להלן: הרוכשת ) ובינה לבין כונס הנכסים נחתם הסכם מכר שאושר על-ידי רשם ההוצאה לפועל. מספר חודשים לאחר מכן, ובאישור רשם ההוצאה לפועל, הועברה למבקש מלוא התמורה שהתקבלה ממכירת הנכס בסך של 1,150,000 ₪.

רישום המקרקעין לא הסתיים מכיוון שהתעוררה מחלוקת בין הרוכשת וכונס הנכסים בשאלה על מי חלה החובה לשלם לרשות מקרקעי ישראל את דמי ההסכמה הנדרשים, בגובה של 200,000 ₪ בקירוב. הרוכשת טענה כי החובה חלה על קופת הכינוס, ולפיכך על המבקש לשלם מתוך התמורה שקיבל את סכום דמי ההסכמה הנדרש. כונס הנכסים טען תחילה כי על הרוכשת לשאת בדמי ההסכמה, אך בהמשך אישר כי על פי הדין ועל פי הסכם המכר, קופת הכינוס צריכה לשאת בתשלום.

משעברו מספר חודשים ודמי ההסכמה לא שולמו, הגישה הרוכשת בקשה לרשם ההוצאה לפועל לחיוב אישי של כונס הנכסים בהתאם לסעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל ). בהחלטתה מיום 13.4.2016 קבעה רשמת ההוצאה לפועל כי כונס הנכסים לא מילא את חובותיו ולפיכך ניתן לחייבו לפי סעיף 58 הנ"ל לשאת אישית בדמי ההסכמה, וכי טענות כונס הנכסים נגד המבקש צריכות להתברר בערכאה המוסמכת ולא בהליך הוצאה לפועל. על החלטה זו הגיש כונס הנכסים ערעור לבית משפט השלום, בה נטען כי מאחר שמלוא התמורה הועברה בטעות לידי המבקש, יש לחייב את המבקש להשיב לקופת הכינוס את סכום דמי ההסכמה.

2.בתשובת המבקש לבית משפט השלום הוא תקף את החלטתה של רשמת ההוצאה לפועל לחייב את קופת הכינוס בדמי ההסכמה ולא להטילם על הרוכשת, בטענה שלא היה צד להליך וכי נפלה טעות בהחלטה.

בית משפט השלום קיבל את טענות כונס הנכסים. ראשית, נקבע כי רשמת ההוצאה לפועל הייתה מוסמכת לחייב את המבקש לשלם את דמי ההסכמה. שנית, נקבע שלא היה מקום לחייב אישית את כונס הנכסים על פי הסעד הקיצוני שבסעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל, כאשר ניתן להורות למבקש להשיב את הכספים ובכך לתקן את הטעות. כן נקבע שאין מקום לברר את טענות המבקש לגבי מערכת היחסים בינו לבין הרוכשת במסגרת הליך העוסק באחריות כונס הנכסים. עוד נדחתה טענתו של המבקש כי כונס הנכסים התרשל בעת ניסוח הסכם המכר, שכן בית המשפט לא מצא כל זכר לקביעות בדבר רשלנות בהחלטת הרשמת.

על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחתה, ומכאן הבקשה דכאן.

3.בבקשתו הלין המבקש על החלטת רשמת ההוצאה לפועל לחייב את קופת הכינוס בדמי הסכמה, מבלי שזומן לקחת חלק בהליך ומבלי שהיה מי שייצג את האינטרסים שלו בהליך. לגופה של מחלוקת טען המבקש כי בפרוטוקול ההתמחרות, בה נכח, נכתב מפורשות כי "הקונה יישא בעלויות דמי ההסכמה או החכירה", ומשפט דומה הופיע בדו"ח שכתב כונס הנכסים בסמיכות למועד ההתמחרות. לטענת המבקש, משפט זה נכתב מכיוון שהסכמתו למחיר שהציעה הרוכשת היה מותנה בכך שמחיר זה ישקף ערכי נטו, ללא מיסים והיטלים, אך משום מה תניה זו הושמטה מהסכם המכר, שאף לא הועבר לעיונו ולידיעתו. נטען כי המבקש אף לא זומן להליכים בפני רשמת ההוצאה לפועל, שבמסגרתם נקבעה חבות קופת הכינוס בדמי ההסכמה. עוד נטען כי כונס הנכסים פעל בניגוד עניינים מובהק, כמי שעמד בסכנה לחיוב אישי על פי סעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל. לבסוף נטען כי בתי משפט השלום והמחוזי טעו כאשר קבעו שהיה על המבקש לערער על החלטות הרשמת בהן הוטל עליו החיוב להשיב את הכספים, כיוון שלא ידע על קיומן.

4.בתגובותיהם טענו כונס הנכסים והרוכשת כי אין כל עילה למתן רשות ערעור. לגופו של עניין, נטען כי המבקש לקח חלק בדיון בלשכת ההוצאה לפועל, שעסק בשאלת חבותו של כונס הנכסים לפי סעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל, ובו אף שטח טענותיו בנוגע לחוב דמי ההסכמה. כונס הנכסים והרוכשת הדגישו את חוסר תום הלב של המבקש, אשר לא מילא אחר ההחלטות השיפוטיות ופסקי הדין שניתנו כנגדו, ולא השיב לקופת הכינוס את הכספים הנדרשים, על אף שחלף זמן רב ממתן ההחלטות. כן ציינו המשיבים כי ככל שיש למבקש טענות כלפי התנהגותו של כונס הנכסים בעת החתימה על ההסכם ובהליכי ההוצאה לפועל, באפשרותו לפתוח בהליכים מול כונס הנכסים, ואין המקום להעלותן במסגרת ערעור על החלטה שאינה נוגעת לעניין.

5.דין הבקשה להידחות.

ענייננו ברשות ערעור ב'גלגול רביעי ' (!), אשר תינתן במשורה ורק

במקרים חריגים בהם הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים למחלוקת (ראו, לדוגמה, רע"א 2391/13 ליפשיץ נ' בנק אדנים , פסקה 7 (1.10.2013)). לא זה המקרה שבפנינו, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

6.מעבר לנדרש אציין כי מאחר שהצעת הזוכה הייתה הגבוהה ביותר במסגרת ההתמחרות, ספק אם היה למבקש פתחון פה לטעון כנגד זכייתה, וכי ברגיל, דמי ההסכמה חלים על המוכר, ובהסכם המכר לא נקבע אחרת, כפי שנקבע על ידי ערכאות קמא. מכל מקום, ככל שיש למבקש טרוניות כנגד כונס הנכסים, הרי שלא זו המסגרת הראויה לבררם.

7.אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש יישא בהוצאות המשיבים 2-1 בסך של 7,500 ₪ לכל אחד מהמשיבים.