רע"א 1746/02 גב' רבקה שטרן נ. גלזר צבי

המשיבים הגישו תובענה בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו לפינוי ולסילוק ידם של המבקשים, שהתגוררו בשכירות מוגנת בדירה בבניין שבבעלות המשיבים. המשיבים ביססו את תובענתם על העילה של נטישת המושכר.

בית-משפט השלום חייב את המבקשים לפנות ולסלק את ידם מן המושכר. בפסק-דינו קבע בית-משפט השלום, כי בשנת 1971 העבירו המבקשת 1 (להלן: המבקשת) ובעלה המנוח את השכירות המוגנת בדירה לידי המשיבה 3 (להלן: החברה); כי לפיכך החברה היא הדיירת המוגנת במושכר; וכי הוכחה נטישת הנכס על-ידי החברה ועל-ידי המבקשת, כמנהלת החברה. עוד נקבע, כי במושכר מתנהל כעת עסק של אגודה למען נרדפי הנאצים, שהקימה המבקשת, המשמשת כיושבת-ראש העמותה, אך הוא אינו עסקה של החברה שהיא, כאמור, הדיירת המוגנת בדירה.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום הגישו המבקשים ערעור בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ובמסגרתו בקשה לעיכוב ביצוע. בקשתם נדחתה, בכפיפות לכך שהמשיבים ישכירו את המושכר בשכירות בלתי מוגנת.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה הוגשה אף הפעם בקשה לעיכוב ביצוע. המבקשים טענו, כי המבקשת מתגוררת עדיין בדירה; כי פינויה אינו ניתן לפיצוי כספי והינו בלתי הפיך מחמת גילה המבוגר ובריאותה הלקויה; וכי בית-משפט השלום התייחס אך לשימוש שעשתה החברה במושכר ולא הכריע בשאלה, האם המבקשת מתגוררת בפועל בדירה והאם האגודה משתמשת בדירה.

בתחילה דחה בית-משפט זה את הבקשה לעיכוב ביצוע (להלן: ההחלטה הראשונה). בהחלטה הוסבר כי הוכחה נטישת המושכר להנחת דעתו של בית-משפט השלום, וכי בית-המשפט המחוזי החליט שלא לעכב את ביצוע פסק-הדין בכפיפות לכך שהמשיבים חויבו להשכיר את הדירה אך בשכירות בלתי מוגנת; ולפיכך גם אם יתבצע פינוי, הנזק שיגרם למבקשת, שלטענתה עדיין מתגוררת בדירה, אינו בלתי הדיר. לאור דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע, התבקשו המבקשים להודיע אם הם עומדים על הבקשה למתן רשות הערעור.

המבקשים הודיעו, כי הם עומדים על בקשתם וצירפו הסכם פשרה בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק-דין בחודש ינואר 2002, לפיו חויבה המבקשת להשתתף בהוצאות האחזקה של הדירה. עוד טענו המבקשים, כי בית-משפט השלום לא קבע כל ממצא עובדתי בדבר מגורי המבקשת בדירה.

נוכח הודעה זו הורה בית-משפט זה על עיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-משפט השלום עד למתן החלטה בבקשה למתן רשות ערעור (להלן: ההחלטה השניה).

מנגד טענו המשיבים, כי הבקשה לא מגלה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור וכי נוכח החלטת בית-המשפט המחוזי, לפיה יוכלו המשיבים להשכיר את הדירה רק בשכירות בלתי מוגנת, לא ייגרם למבקשים נזק שאינו ניתן לתיקון. עוד טענו המשיבים, כי התביעה לחייב את המבקשת בהוצאות אחזקה הוגשה בטרם ניתן צו הפינוי, כאשר לא הייתה קיימת קביעה לגבי זהות הדייר המוגן בדירה; וכי המבקשת מתגוררת בדירה אחרת שבבעלותה.

או אז נתבקשה המבקשת להודיע לבית-המשפט מהן הערבויות שיש ביכולתה להמציא לצורך הבטחת פיצוי המשיבים על כל נזק שיגרם להם, אם יעוכב ביצוע הפינוי עד להכרעה בערעור.

המבקשת הודיעה, כי סכום הערבות המוצע הוא ההפרש שבין דמי השכירות המשולמים למשיבים על-ידי המבקשת כדיירת מוגנת בדירה לבין דמי השכירות שהיו משולמים למשיבים אם הדירה הייתה מושכרת בשכירות בלתי מוגנת, בהתאם להחלטת בית-המשפט המחוזי, כלומר 500 דולר לחודש. בהנחה שהליך הערעור יארך כ18- חודשים, מציעה המבקשת להפקיד ערבות בנקאית על-סך 9,000 דולר, תוך התחייבות כי אם לא יינתן פסק-דין בערעור בתוך פרק זמן זה, תפקיד המבקשת ערבות משלימה לשישה חודשים נוספים, כתנאי להמשך עיכוב ביצוע הפינוי.

המשיבים בתגובתם חזרו על התנגדותם למתן רשות ערעור ולחלופין ביקשו לקבוע ערבות גבוהה יותר. כן ביקשו המשיבים להתנות את מתן רשות הערעור בתשלום ההוצאות שנקבעו לחובת המבקשים בהחלטה הראשונה.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

כאמור, בית-משפט השלום קבע, כי החברה נטשה את המושכר. ואולם, קביעתו בנוגע להימצאותה או אי הימצאותה של המבקשת בדירה נותרה עמומה. לפיכך, נראה לי כי בנסיבות העניין - לאור טענתה של המבקשת כי פנויה מן הדירה עלול לגרום לה לנזק רב ונכונותה להמציא ערבות בנקאית אשר תבטיח את זכויות המשיבים - יש מקום לעכב את פינויה של המבקשת מן הדירה עד להכרעה בערעור.

המשיבים ביקשו להתנות את קבלת הערעור בתשלום ההוצאות שנפסקו בהחלטה הראשונה. ואולם, אין לקבל טענה זו, שכן מן ההחלטה השניה לעכב את ביצוע הפינוי נובע, כי לאחר קבלת הטיעונים הנוספים שינה בית-משפט זה את החלטתו ובנסיבות אלו, ברי כי ההחלטה הראשונה, שלא לעכב פינוי ולפסוק הוצאות, בוטלה.

אשר-על-כן, הערעור מתקבל, במובן זה שהחלטת בית-המשפט המחוזי מתבטלת. אני מורה על עיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט השלום עד להכרעה בערעור. עיכוב הביצוע מותנה בהפקדת ערבות בנקאית על-ידי המבקשת בתוך 30 ימים על-סך 45,000 ש"ח. אם לא יינתן פסק-דין בערעור בתוך תקופה של 18 חודשים, תפקיד המבקשת ערבות משלימה על-סך 15,000 ש"ח.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.