רע"א 175/02 גזיאל יהודה נ. לביא אתי

תביעה שהוגשה נגד המשיבה בבית-משפט השלום ברחובות, על מעשי גזל שבוצעו על-ידי עובד שלה שנתן שירותים של הנהלת חשבונות במשרדה של המבקשת 3, נדחתה. בתביעה נטען, כי המשיבה הייתה אחראית אישית למעשי העובד שלה. בפסק-הדין נקבע, כי לא היה יסוד לטענות אלה, כי המבקשים מסרו תצהירים שקריים כנגד המשיבה, וכי היא אף אינה אחראית באחריות שילוחית למעשי העובד שבוצעו למטרתו שלו. אף טענות המבקשים שהועלו לראשונה בסיכומיהם, בגידרן ביקשו לחייב את המשיבה, על-יסוד טענות בדבר סמכות נחזית, נדחו משום שחרגו מכתב-התביעה, ונסמכו על עובדות שלא נדונו כלל במשפט.

ערעור המבקשים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, נדחה ברוב-דעות על-יסוד נימוקיו של בית-משפט השלום. ואילו דעת המיעוט שראתה בטענה בדבר הסמכות הנחזית טענה משפטית בלבד שניתן להעלותה בכל שלב - קיבלה טענה זו.

בבקשת רשות הערעור סמכו המבקשים טענותיהם על דעת-המיעוט.

דא עקא, שטענות אלה מתייחסות למקרה פרטני הנוגע לשאלה אם טענה שהועלתה לראשונה בסיכומים, באותו תיק, היא במישור העובדתי או המשפטי. בעניין זה מצאו שופטי הרוב, שהלכו אחר בית-משפט השלום ששמע את הראיות, כי העלאת הטענה בדבר סמכות נחזית בסיכומים, מנעה מן המשיבה להתגונן עובדתית כנגד טענה זו. אף שופטת המיעוט, שסברה, כאמור לעיל, כי מדובר אך בטענה משפטית, מצטטת בחוות-דעתה בהרחבה דברי המשיבה בחקירתה הנגדית לאמור, כי היא נזקקת לתשתית עובדתית, שמטבע הדברים, באין טענה של סמכות נחזית נגדה, לא יכלה להיות מלאה.

יהא דבר זה אשר יהא, המחלוקת בין השופטים הנוגעת לתיק פרטני, אינה מעוררת שאלה משפטית כללית חשובה המצדיקה ערעור בגלגול שלישי.

הבקשה נדחית.