רע"א 1758/98 שלום אפרתי נ. אילן מרמלשטיין בהט

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים: א' א' לוי, א' גרוניס וא' חיות) בע"א 1579/94 בו נדחה ערעורם של המבקשים.

1.המשיב מתגורר כדייר מוגן בדירה בגבעתיים החל משנת 1963. המבקשים רכשו את זכות החכירה בבניין בו שוכנת הדירה בשנת 1990. זמן קצר אחר כך, הגישו המבקשים תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בה התבקש פינוי המשיב מהדירה. המבקשים טענו כי המשיב ערך שינויים בדירה ללא הסכמת בעליה ובניגוד להסכם השכירות, דבר המקנה להם עילת פינוי. בנוסף, התבקש סילוק ידו של המשיב מהחזקת חצר המושכר.

2.בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ע' ברון) קבע כי המשיב ביצע שינויים במושכר ללא הסכמת הבעלים וכי שינויים אלה אינם בגדר תיקון גרידא. נקבע, כי השינויים מהווים הפרה של חוזה השכירות המחייבת קבלת רשות בכתב מהמשכיר לצורך ביצועם. כתוצאה מהפרה זו קמה למבקשים עילת פינוי. אולם, בית המשפט הוסיף וקבע, כי נסיבות המקרה מצדיקות מתן סעד מן הצדק למשיב בתנאי שישלם למבקשים פיצוי בסך 12,000 ש"ח. התביעה לסילוק ידו של המשיב מהחצר נדחתה לאחר שנקבע כי מבני חממה ומחסן שבנה המשיב בחצר נהרסו כנדרש.

3.המבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הערעור הופנה הן כנגד פסק הדין והן כנגד החלטת ביניים של בית משפט השלום בה נדחתה בקשה של המבקשים להביא ראיות נוספות להוכחת טענתם כי מבני החצר לא נהרסו. בית המשפט המחוזי הורה על החזרת הדיון לבית משפט השלום לשמיעת ראיות אלה. לאחר שנשמעו ראיות המבקשים קבע בית משפט השלום כי אין בהן כדי לשנות את תוצאת פסק הדין. משחזר הדיון לבית המשפט המחוזי אימץ בית המשפט את פסק דינו של בית משפט השלום על כל חלקיו ודחה את הערעור. מכאן בקשת רשות הערעור.

4.המבקשים טוענים כי בקשתם מעלה שתי שאלות עקרוניות: האחת - פירוש המונח "סעד מן הצדק" וקביעת הנסיבות בהן יש לתת סעד שכזה, והשניה - פירוש המונחים "הריסה" ו"מבנה" כאשר אלו נוגעים לפירוש חוזה שכירות. בפועל, מופנות עיקר טענותיהם של המבקשים כנגד קביעות עובדתיות שונות של הערכאות דלמטה, תוך טענה כי התשתית העובדתית שוללת מתן סעד מן הצדק. לחילופין, טוענים המבקשים כי יש לפסוק להם שיעור פיצוי גבוה מזה שנפסק בערכאות הקודמות. בנוסף לבקשת רשות הערעור הגישו המבקשים גם בקשה למתן זכות תגובה בעקבות תשובת המשיב. בבקשתם מעלים המבקשים שורה של טענות עובדתיות שנועדו להפריך חלק מטענותיו של המשיב. המשיב מצידו טוען כי הבקשה אינה מעלה שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור. הוא מוסיף ומעלה שורה של טענות כנגד קביעות עובדתיות שונות בפסק דינו של בית משפט השלום שעיקרן הטענה כי אין לראות בשינויים שנעשו בדירה ככאלו המקימים עילת פינוי.

5.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. טענותיהם של המבקשים ביחס לשימוש בסעד מן הצדק בהקשר של דיירות מוגנת זכו לדיון נרחב בפסיקה (וראו את דבריו של השופט ד' לוין בבר"ע 151/89 תרהי נ' אלדזאני (לא פורסם)) וכך גם יתר טענותיהם. מאחר וכך, אין הבקשה מעלה אלא שורה של טענות והשגות בעניינים עובדתיים שזכו להתייחסות מקיפה בפסיקתן של הערכאות הקודמות. הלכה פסוקה היא, כי אין רשות ערעור ניתנת אלא במקרים בהם מעלה הבקשה שאלה חוקתית, משפטית או ציבורית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מגבולות המקרה הבודד (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למשיב הוצאות בסך 5,000 ש"ח.