רע"א 1778/16 רע"א 1778/16

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים נ' בן אור , ר' וינוגרד

ו- א' דראל ) מיום 2.2.2016 בע"א 11899-10-15, במסגרתו התקבלו באופן חלקי ערעוריהם מזה ומזה של המבקש ושל המשיבה (רשות מקרקעי ישראל, להלן: הרשות ) על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא ג' ארנברג ) מיום 28.6.2015 בת.א. 2704-07-13.

2.

הקרקע שעליה שוכן מושב אורה (להלן: המושב ) היא אדמות מדינה ("מקרקעי ישראל") המנוהלות על ידי הרשות . בין הרשות לאגודה השיתופית במושב (להלן: האגודה ) קיים "הסכם משבצת", אשר מכוחו מחזיקים חברי האגודה נחלות חקלאיות כבני רשות מטעם האגודה, לשימוש חקלאי ולמגוריהם. ראשיתו של ההליך מושא הבקשה הינה בתביעה שהגישה הרשות נגד 35 מחברי האגודה , וזאת בגין שימוש שלא כדין שנעשה במקרקעין המוחזקים על ידם (להלן: המקרקעין ). התביעה שהגישה הרשות נועדה להשיג צו מניעה קבוע שיאסור על החברים להשתמש במקרקעין שלא למטרות חקלאיות, ולחייבם בתשלום דמי שימוש במקרקעין למטרות אחרות עד למועד הגשת התביעה.

בין הנתבעים הייתה אמו של המבקש (להלן: המנוחה ), אשר הקימה על חלקתה חנות, משתלה ובית קפה. עניינה של המנוחה הופרד מעניינם של יתר חברי האגודה, ולאחר מו"מ ממושך, הגיעו היא והרשות להסכם פשרה . בין לבין ניתן צו מניעה קבוע נגד כל יתר בעלי הנחלות, האוסר על כל אחד מהם להשתמש במקרקעין שימוש שאינו למגורים או שאינו למטרה חקלאית. לפי ההסכם שהושג בין המנוחה לרשות, יינתן צו מניעה לפיו נאסר על המנוחה לעשות במקרקעין כל שימוש שאינו למגורים או למטרה חקלאית, וכן יינתן צו עשה שיורה למנוחה להרוס את המבנה המשמש בית קפה. עם זאת, הוסכם כי ביצוע צו המניעה וצו העשה לגבי המשתלה ובית הקפה יעוכב לתקופה של שנה ממועד מתן פסק הדין, על מנת שבפרק זמן זה תוכל המנוחה לפעול להסדרת השימוש בהם בהתאם להחלטה 1101 של מועצת מקרקעי ישראל או כל החלטה אחרת שתאפשר את הסדרת הפעילות. כן הוסכם, כי המנוחה תשלם דמי שימוש בגין השימוש הלא חקלאי שעשתה במקרקעין בעבר. בהסכם הוכנס סעיף מתלה לפיו תוקפו של הסכם הפשרה מותנה באישור ועדת הפשרות של הרשות: ככל שיאושר ההסכם - הוא יוגש לאישור בית המשפט לשם קבלת תוקף של פסק דין; ככל שלא יאושר - ההסכם יתבטל וההליכים בתיק ימשכו כסדרם (קרי, יחל ביצועם של צו המניעה וצו העשה האמורים). עוד הובהר, כי אין בהסכם בין הצדדים משום התחייבות של הרשות לעריכת עסקה כנ"ל או התחייבות כי עריכת עסקה כזו הינה אפשרית.

ועדת הפשרות של הרשות אישרה את ההסכם, והוא קיבל תוקף של פסק דין ביום 13.3.2012. כעבור 7 חודשים מהמועד שבו קיבל ההסכם תוקף של פסק דין, התקבלה במועצת מקרקעי ישראל החלטה 1265, אשר תיקנה את החלטה 1101 וקבעה כי יאושרו שימושים בלתי חקלאיים מחוץ לחלקת המגורים אך ורק כאשר חלקת המגורים קטנה מ- 1.5 דונם. בהתאם להחלטה זו מינתה הרשות מומחה מטעמה, אשר קבע ביום 21.7.2013, לאחר בדיקה מקיפה של המקרקעין של המנוחה, כי לא ניתן כלל להסדיר פעילות בלתי חקלאית במקרקעין,

לא לפי החלטה 1101 ולא לפי החלטה 1265 . בהתאם לחוות דעת זו ביקשה הרשות מהמנוחה לפנות את השימושים הלא חקלאיים.

3.

המנוחה הגישה תביעה נגד הרשות, בטענה כי הטיפול הלקוי בבקשותיה והתנהגותה חסרת תום הלב של הרשות לאורך ההליך הם שהביאו לאי הסדרת הפעילות הלא חקלאית במקרקעין בתוך התקופה הקצובה בהסכם, ובכך הביאו להפרתו.

4.

בית משפט השלום בירושלים

קיבל את תביעת המנוחה, וקבע כי הפרת הסכם הפשרה הינה תוצאה ישירה של אי עמידתה של הרשות בלוח זמנים סביר, וכי האמור מקבל משנה תוקף עת עסקינן בהסכם המוגבל בזמן. נקבע כי המנוחה עשתה בתוך הזמן שעמד לרשותה כל שניתן כדי לנסות ולהסדיר את הפעילות במקרקעין, אולם העיכובים במתן תשובות על ידי הרשות הביאו לכך שהמנוחה לא עמדה בלוח הזמנים, דבר שגרם להפרת ההסכם. בית המשפט קבע כי לו הייתה הרשות נותנת את תשובתה לתכנית תוך זמן סביר, ניתן היה להניח כי הסדרת הפעילות במקרקעין הייתה נבחנת בהתאם להחלטה 1101, ומאושרת בכפוף לאישור חריג להיקף הבינוי במקרקעין. ברם, בשל השיהוי במתן התשובה מצד הרשות, נבחנה התכנית בסופו של יום בעיקר לפי החלטה 1265, אשר נכנסה כאמור לתוקף כ- 7 חודשים לאחר מתן פסק הדין, ואשר מונעת לחלוטין את הסדרת הפעילות במקרקעין. יתרה מזאת, בית המשפט ציין כי הרשות פתחה בהליכי הוצאה לפועל נגד המנוחה בתוך תקופת ההסכם, במסגרתם ביקשה לממש את הסעד של פינוי או הריסת המבנה. בית המשפט קבע כי מדובר בפעולה שננקטה באופן שרירותי ובניגוד להסכם, ויש בה כדי להצביע על התנהגות חסרת תום לב אשר אינה הולמת רשות מנהלית. כמו כן, נקבע כי אינטרס ההסתמכות של המנוחה נפגע עת שינתה הרשות את נהליה בהחלטה 1265, אשר לא אפשרה כלל את קיומו של ההסכם מצד הרשות. על כן, בית משפט השלום קיבל את התביעה והאריך את תוקף הסכם הפשרה בשנה נוספת, וזאת על מנת שהמנוחה תפעל מול הרשות לשם הסדרת הפעילות הבלתי חקלאית במקרקעין.

5.

הן הרשות והן המבקש, אשר בא בנעלי המנוחה לאחר שנפטרה, ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום, ובית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את שני הערעורים באופן חלקי. בית המשפט קיבל את טענת הרשות לפיה אין כל טעם בהארכת פרק הזמן לפי הסכם הפשרה בשנה נוספת, שעה שאין כל היתכנות לאישור השימושים הנדונים בהתאם להחלטות 1101 ו- 1265, ולפיכך קבע כי יש לבטל את ההארכה שניתנה למיצוי ההליך שננקט במסגרת הסכם הפשרה. עם זאת, בית המשפט קיבל גם את טענתו של המבקש לפיה הצדדים יצאו מנקודת הנחה כי תתכן אפשרות של הסדרת השימושים במקרקעין מכוח החלטה 1101, ומאחר שהנחה זו התבררה כמוטעית - קבע כי ההסכם בטל בשל טעות שנפלה בכריתתו. אשר על כן, קבע בית המשפט, יש להחזיר את הדיון לבית משפט השלום לצורך השלמת ההליך שנקטה הרשות נגד המנוחה במסגרת התביעה המקורית שהוגשה נגדה ונגד חברים אחרים באגודה.

6.

עתה מונחת לפני בקשת רשות ערעור - המתפרסת שלא לצורך על פני 21 עמודים (לשם השוואה, פסקי דינם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי מתפרסים על פני 13 ו- 4 עמודים, בהתאמה) - שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט קמא. בבקשה מעלה המבקש שתי טענות מרכזיות. ראשית , המבקש טוען כי הבקשה מעלה מספר שאלות שהשלכותיהן חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, אשר עיקרן הוא השאלה "מתי יכולה רשות ציבורית להשתחרר מהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, ומה נטל הראיה, המשפטי והעובדתי, המוטל עליה, אשר די בו כדי להצדיק שחרור מהתחייבויות שנטלה על עצמה ושניתן להן תוקף של פסק דין?". שנית , טוען המבקש כי בית משפט קמא קיבל את ערעור הרשות תוך שנימק את החלטתו "באופן לקוני", וכן לא נימק את קביעתו כי לא תתכן אפשרות של הסדרת השימושים שהמבקש עותר לעשות במקרקעין מכוח החלטה 1101. לטענת המבקש, לקביעה לפיה לא ניתן להסדיר את השימושים האמורים מכוח החלטה 1101 - אין כל בסיס.

מנגד, המדינה מתנגדת לבקשה, בטענה כי היא תחומה בדלת אמותיו של הסכסוך הפרטני שבין הצדדים ונובעת מעובדותיו הספציפיות והייחודיות, ולכן היא אינה מגלה כל עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". עוד טוענת המדינה, כי יש לדחות את הבקשה גם לגופו של ענין, שכן, כפי שקבע בית משפט קמא, אין כל היתכנות להסדרת השימושים הלא חקלאיים הנדונים - לא לפי החלטה 1101 ולא לפי החלטה

1265 - ומשכך, אין לומר כי העיכובים בהידרשות הרשות לענין הם שמנעו את אישור ההסדרה.

7.

לאחר עיון בבקשה, בתגובת המדינה ובנספחיהן, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

8.

ראשית, אני סבור כי קיים טעם לפגם בכך שהמבקש לא עדכן את בית משפט זה כי מאז הגשת בקשת רשות הערעור ביום 2.3.2016, פעל בית משפט השלום בירושלים לפי הנחיות בית משפט קמא בפסק דינו מושא הבקשה, וביום 17.3.2016 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת ת' בר-אשר צבן ), בו הורה על מתן צו מניעה האוסר על המבקש להשתמש במקרקעין שימוש שאינו למגורים או למטרה חקלאית (ת.א. (שלום י"ם) 21095/08 רשות מקרקעין ישראל נ' מליחי

(17.3.2016)) . המבקש הגיש ערעור על פסק דין זה בבית המשפט המחוזי, והוא קבוע לדיון בחודש נובמבר 2016. המבקש אף לא טרח לעדכן את בית המשפט על האמור במסגרת הודעתו מיום 13.7.2016, לפיה הוא אינו מתנגד לכך שבמידת הצורך ידון בית משפט זה בבקשתו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הדברים האמורים נמסרו לבית המשפט, לראשונה, רק בתגובת הרשות. נראה כי אך מטעם זה ראוי היה לדחות את בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש.

9.

על כל פנים, הבקשה אינה מגלה כל עילה המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אשר כידוע, לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). כאמור, בית משפט השלום האריך את תוקפו של הסכם הפשרה שבין הצדדים בשנה נוספת, על מנת שהרשות והמנוחה יפעלו לשם הסדרת הפעילות הלא חקלאית במקרקעין. עם זאת, בית המשפט המחוזי עמד על כך שאין כל טעם בהארכת תוקף הסכם הפשרה שעה שאין כל היתכנות לאישור השימושים הנדונים בהתאם להחלטות 1101 ו- 1265, ולכן קיבל בחלקו את ערעור המדינה על פסק דינו של בית משפט השלום. לעומת זאת, בית המשפט קיבל את טענתו החלופית של המבקש, לפיה יש לבטל את הסכם הפשרה בשל הטעות שנפלה בכריתתו, והורה על החזרת הדיון לבית משפט השלום, לצורך השלמת ההליך אשר נקטה הרשות נגד המנוחה במסגרת התביעה המקורית שהגישה נגדה. כמפורט לעיל, בית משפט השלום השלים מלאכה זו, וכעת תלוי ועומד ערעורו של המבקש על פסק דינו. בנסיבות אלו, נראה כי עניינה של הבקשה הנוכחית הוא בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות לסכסוך הממושך והמתמשך שבין הצדדים, ולא מתעוררת אפוא כל שאלה בעלת חשיבות כללית.

10.

סוף דבר : הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקש יישא בהוצאות הרשות בסך 7,500 ש"ח.