רע"א 18/06 מדינת ישראל נ. מאהר חילף

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (השופטים גרוס, סגן נשיא, קובו ורובינשטיין) בע"א 3246/01, שקיבל את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (השופט ארנסט) מיום 10.10.01, בגדרו חויבה לשלם למבקש סך של 127,040 ש"ח.

ב.

(1) ביום 15.2.94 תפסה המשיבה ועיקלה רכב הרשום במשרד הרישוי על שם המבקש, בשל חובות שחב לה המשיב הפורמלי (להלן שוורץ). המשיבה מכרה את הרכב לצד ג'. לטענת המבקש, נכרת הסכם בעל פה ביום 4.1.94 בינו ובין שוורץ בדבר מכירת הרכב תמורת

145,000 ש"ח הצמודים לדולר. שוורץ שילם למשיב סך של 35,000 ש"ח בלבד, ואילו את היתרה התחייב להעביר לו בתשלומים חודשיים שוים, ולפיכך הוסכם כי אף שזכות השימוש ברכב תינתן לשוורץ, יישאר הרכב בבעלות המבקש עד שישולמו דמי המכר במלואם. שוורץ לא פרע את יתרת דמי המכר, ולפיכך נשאר הרכב בבעלות המבקש, והעיקול היה - כנטען - שלא כדין.

(2) בעקבות הסכמה דיונית, נתן בית משפט השלום ביום 28.4.98 את החלטתו בשאלה מי הוא בעל הרכב, ללא שמיעת הראיות בתיק. בית המשפט ציין בהחלטתו, כי לצדדים שמורה הזכות להשיג על קביעה עובדתית כלשהי בה, או אז יישמעו הראיות באשר לשנוי במחלוקת. נקבע שהרכב נמסר לשימושו של שוורץ, וטרם הועברה בו הבעלות, וזאת באין מחלוקת כי בידי המבקש נשארו עותקים ממפתחות הרכב, מהשלט הרחוק וממסמכי הרישוי המקוריים, כי לא נחתם שטר להעברת בעלות וכי לא נרשמה העברת הבעלות במשרד הרישוי. המשיבה השיגה על ההחלטה, ולאחר שמיעת הראיות נותר בית משפט השלום, בפסק דינו מיום 10.10.01, בדעתו כבראשונה. בית המשפט דחה את טענת המשיבה לפיה עסקת המכר הוא משכון מוסווה, שכן לא הומצאה הוכחה שהצדדים העבירו ביניהם את הבעלות ברכב תמורת בטוחה; ועוד, אף אם בפנינו עסקת משכון מוסווה היא, סבר בית המשפט שהותרת הרישום במשרד הרישוי על שם המבקש ניטרלה את החשש להטעיית נושים. עוד קבע בית המשפט כי שוורץ אינו הבעלים שביושר של הרכב, מחמת העדר תמורה.

(3) המשיבה עירערה לבית המשפט המחוזי וערעורה התקבל. בית המשפט מצא, כי קיימות נסיבות המצדיקות התערבותו בממצאי הערכאה הדיונית, שכן זו לא התייחסה לראיות נוספות המצויות בתיק, וכן כיוון שהממצאים העובדתיים לא הושתתו על ממצאי מהימנות אלא אך על שיקולים שבהיגיון. בית המשפט קבע, כי נטל הראיה להוכחת הבעלות ברכב מוטל על המבקש, זאת לפי סעיף 5(2ב) לפקודת המסים (גביה). נטל זה לא הורם, שכן גרסת המבקש, לפיה מסר רכב ששוויו 145,000 ש"ח תמורת סך של כ-25% משוויו והיתרה בתשלומים המובטחים בשטר חוב בלבד, מבלי לעגן את הסכמת הצדדים בכתב – תמוהה. עוד צוין, כי בשטר החוב שנמסר למבקש בקשר עם העסקה נכתב "עבור מכירת רכב", וזאת בניגוד לעדות המבקש לפיה קיבל שטר חוב לשם פירעון נזקים לרכב – אם יהיו כאלה. נקבע, כי האמור בשטר החוב עולה בקנה אחד עם ההיגיון, שכן לא ייתכן כי המבקש מסר את רכבו ללא קבלת מלוא התמורה וללא בטוחה; גם אין לייחס חשיבות מופרזת להותרת הרישום בעינו במשרד הרישום, שכן רישום זה הוא דקלרטיבי בלבד. הואיל ונטל ההוכחה רובץ על המבקש כאמור, היה עליו להביא – כך נקבע – ראיות בדבר נסיבות היכרותו עם שוורץ, אולם הוא לא עשה כן. כן נמצא, בניגוד לאמירת בית משפט השלום כי הצדדים זרים זה לזה, שאכן היו ביניהם קשרים עסקיים בעבר. בית המשפט הסתמך אף על העובדה, שהמבקש הודיע לשוורץ על ביטול עסקת המכר אך כחמישה חודשים לאחר העיקול, בעוד שוורץ לא פרע את תשלומיו מלבד התשלום הראשון, וכי בעודו מנהל דין ודברים עם המשיבה להשבת הרכב לא פנה המבקש לשוורץ כלל ועיקר.

ג.

(1) עיקר הבקשה הנוכחית הוא טענות עובדתיות. המבקש תומך יתדותיו בפסק דינו של בית משפט השלום, וטוען כי בית המשפט המחוזי התעלם מהעובדה שמרבית התמורה בעבור הרכב טרם שולמה. עוד נטען, כי המשיבה חזרה בה מההסכמה דיונית בדבר התשתית העובדתית המוסכמת, וכי לא הייתה סיבה ממשית להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, וכן כי בעדות המבקש ניתנו תשובות המתקבלות על הדעת לתמיהות שהעלה בית המשפט המחוזי. כך למשל טען המבקש שהעסקה הייתה כדאית בעבורו ולפיכך הסכים להעביר את הרכב תמורת 25 אחוז בלבד. נאמר בבקשה כי "אף אם היתה 'לקונה' בתיאור הרקע להכרות בין השניים, נרפאה 'לקונה' זו בחקירתו הנגדית של המבקש". עוד נטען, בין השאר, כי המבקש אמר בחקירתו ש"היה לי שטר חוב לרכב", ולא אמר במפורש כי שטר החוב נעשה "עבור תשלומי הרכב".

(2) המבקש משיג אף על חוקיות העיקול, וטוען כי הרכב נתפס בכביש ולא "על גופו של הסרבן, בכליו או בחצריו שבהחזקתו" (כדרישת סעיף 5(2ב) לפקודת המסים גביה); וכי אף אם היה מקום להרחיב בפרשנות הסעיף ולקבוע כי הוא חל אף בנוגע לרכב החונה בכביש הסמוך למקום מגוריו של הסרבן, לא התגורר שורץ בסמוך למקום תפיסת הרכב. המבקש מוסיף כי לא ביטל את העסקה מייד לאחר תפיסת הרכב, מאחר שחשב כי יוחזר לו על ידי המשיבה.

ד.

(1) תיק זה תחום במובהק במחלוקת הצדדים ואינו מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הישיר, אשר שכמותו תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה)

בע"מ פ"ד לו(3), 123 (מ"מ הנשיא-כתארו אז-שמגר)). אין הבקשה חולפת כל עיקר על פני המשוכה הדיונית לשם מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו רע"א 4520/04 אברהם קולב נ' שושנה קולב ואח' (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); רע"א 4689/99

דוד שטרנפלד נ' משה אורן

(לא פורסם) (הנשיא ברק); רע"א

DUTCH DREDGING B.V. 6808/96

נ' הפניקס הישראלי

(לא פורסם) (הנשיא ברק)). אציין, כי באשר לחוקיות העיקול גם קיימת הסכמה בין שתי הערכאות הקודמות, תוך שבית המשפט המחוזי עמד על כך שפרשנות לפיה ניתן לתפוס רכב של סרבן מס רק אם חונה הוא בחצריו מסכלת את מטרת ההוראה שבדין. טענת המבקש לפיה לא ביטל את העסקה מייד לאחר שהרכב עוקל מחמת שחשב כי זה יוחזר לו – אינה טענה, שכן "מה עניין שמיטה אצל הר סיני"; פשיטא כי היה עליו לבטל את הסכם המכר אף אם יוחזר לו הרכב.

(2) דומה כי עיון בתצהיר עדות ראשית מטעם המבקש שצורף לבקשה, מוסיף על התמיהות שהעלה בית המשפט המחוזי. בסעיף 7 מציין המבקש כי "מאז התשלום הראשון...לא שילם (שוורץ-א"ר) תשלומים נוספים עבור המכונית". אולם מכתב על ביטול העסקה נשלח אך ביום 7.7.94 (סעיף 8), דהיינו כחצי שנה לאחר מועד עריכת ההסכם ביום 4.1.94 (סעיף 2). דבר זה גם מהווה תשובה לטענת המבקש, כאילו במועד הביטול לא היה הרכב של שוורץ.

(3) אשר לטענה שהעלה המבקש בדבר זניחת הטענות הנוגעות לשטר החוב בסיכומיה של המשיבה בבית משפט השלום, ציין בית המשפט המחוזי ששטר החוב הוגש כמוצג והמבקש נחקר עליו. עסקינן איפוא ב"מקום בו מ דובר על העלאתה של טענה משפטית, שהיא במסגרת עילת התביעה והנובעת מן הנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים ופתוחים בפני בית-המשפט ובפני הצד שכנגד - הרי אין לנעול את הדלת בפניה" (ע"א 271/75 שושן נ'

שושן פ"ד ל(1)473, 476 (השופט - כתארו אז - שמגר); כן ראו ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ ואח' נ' סונול ישראל בע"מ פ"ד נח(3) 105, 117 (השופט לוי)).

(4) נוכח כל האמור, אין מקום להיעתר לבקשה. כבר נזדמן לי לציין, כי מרובות מדי הבקשות המוגשות למתן רשות ערעור בגלגול שלישי תוך שסיכוייהן קלושים מאוד, נוכח ההלכה והמדיניות השיפוטית הנוהגת באלה; מקרה זה בא בקהלן, וצר על הזמן השיפוטי שהיה צורך להשקיעו.