רע"א 1802/15 קסלמן וקסלמן נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיאה י' שנלר ) בת"א 20683-12-11 מיום 9.2.2015, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשתה של של קסלמן וקסלמן (להלן: המבקשת ) להשבת אגרה ששילמה בגין הודעת צד שלישי שהגישה כנגד Credit Suisse Securities (USA) LLC (להלן:

הבנק ).

2.

הרקע הרלוונטי לבקשה הינו כדלקמן:

ביום 12.12.2011 הגישה מאינד סי.טי.אי. בע"מ (להלן: מאינד ) תביעה נגד המבקשת. בעקבות זאת, ביום 9.2.2012 הגישה המבקשת הודעת צד שלישי המופנית כנגד הבנק. בגין הודעה זו שילמה המבקשת אגרה בסך של 100,000 ש"ח, היא האגרה מושא הבקשה דנן. ביום 4.11.2012 , דחה בית המשפט המחוזי את בקשתה של מאינד לסילוק על הסף של ההודעה לצד שלישי. כחודש לאחר מכן, ביום 6.12.2012, הגיש הבנק בקשה לסילוק תביעתה של מאינד על הסף, ולחילופין לסילוק על הסף של ההודעה לצד שלישי שהוגשה על ידי המבקשת.

בפסק דינו מיום 20.11.2014, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת הבנק ודחה את תביעתה של מאינד על הסף. בקווים כלליים ניתן לומר כי הנימוק המרכזי שעליו התבססה דחיית התביעה על הסף הוא מניעותה של מאינד, העולה מתוכנו של הסכם פשרה שאותו חשף הבנק. עוד קבע בית המשפט כי הואיל ויש לדחות את התביעה העיקרית, ממילא יש לדחות גם את ההודעה לצד שלישי שהגישה המבקשת. בשולי פסק דינו חייב בית המשפט את מאינד לשלם לבנק הוצאות בסכום של 50,000 ש"ח. יחד עם זאת נקבע כי המבקשת אינה זכאית לתשלום הוצאות, וזאת מכיוון שהטענות שבגינן נדחתה תביעתה של מאינד נטענו למעשה על ידי הבנק ולא על ידי המבקשת.

ביום 8.12.2014 הגישה המבקשת בקשה להחזרת האגרה ששילמה בגין ההודעה לצד שלישי שהגישה נגד הבנק. את בקשתה ביססה המבקשת על הוראותיה של תקנה 6(ב)(1) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות ). ביום 9.2.2015, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה – הוא המשיב דכאן – התנגד לבקשה, נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו בבקשה. בית המשפט עמד על כך שתכליתה של השבת האגרה היא כפולה: חסכון זמן שיפוטי ועידוד פשרות והסכמות מחוץ לכותלי בית המשפט. כמו כן הפנה בית המשפט לקביעתו של הנשיא א' גרוניס בע"א 1964/13 מדינת ישראל נ' קרמזה , פסקה 7 (20.5.2014) (להלן: עניין קרמזה ), לפיה לא ניתן להשיב אגרה מכוח תקנה 6(ב)לתקנות האגרות מקום בו ההליך נמחק או בוטל שלא ביוזמת מגיש ההליך. במקרה דנן, כך קבע בית המשפט, דחיית ההודעה לצד שלישי אינה פרי יוזמתה של המבקשת, ובשל כך לא ניתן לומר כי "ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו" כלשון תקנה 6(ב)(1) לתקנות האגרות. אשר על כן, דחה בית המשפט את הבקשה להשבת האגרה.

3.

במסגרת הבקשה דנן מעלה המבקשת חמש טענות מרכזיות. ראשית , נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשהתעלם מכך שהמבקשת היא זו שיזמה את ההליך שאיפשר את סילוק התביעה העיקרית, ובכך חסכה למעשה זמן שיפוטי רב. שנית , נטען כי בית המשפט התעלם מכך שההודעה שהגישה המבקשת כלל לא הסתיימה בהכרעה שיפוטית. שלישית , טוענת המבקשת כי אי השבת האגרה "מענישה" אותה רק בגין כך שעמדה על זכויותיה המהותיות, ועל כן מהווה מדיניות משפטית בלתי ראויה. רביעית , נטען כי אי השבת האגרה למבקשת אינה עולה בקנה אחד עם תכלית תקנות האגרות, שהיא ליצור תמריץ לסיום ההליך שלא על דרך התדיינות בבית המשפט. חמישית , טוענת המבקשת כי חיובה באגרה יגרום לה לחסרון כיס בלתי צודק שכל כולו נובע דווקא מחוסר תום ליבה של מאינד.

4.

היועץ המשפטי לממשלה סומך את ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, עסקינן בתביעה עיקרית שנדחתה על הסף בהחלטה שיפוטית, כשבאותה החלטה נדחתה גם ההודעה לצד שלישי שנלוותה לתביעה העיקרית. מכיוון שההודעה לצד שלישי לא נדחתה על ידי הצד שהגיש אותה (דהיינו, המבקשת), אלא נדחתה בהחלטה שיפוטית בפסק הדין מיום 20.11.2014, אין המקרה דנן נכנס לגדרה של תקנה 6(ב) לתקנות האגרה.

5.

דין הבקשה להידחות, ולוּ מן הטעם שבנסיבות העניין סיכויי הערעור אינם גבוהים כלל ועיקר [לעניין סיכויי הערעור כ"שיקול העל" שיש להביאו בחשבון במקרים כגון דא במסגרת השיקולים למתן רשות ערעור, ראו: רע"א 4036/14 מסעודין נ' קושניר , פסקה 21 (29.12.2014)].

הניתוח המופיע בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מקובל עלי במלואו. אכן, קביעותיו של הנשיא גרוניס בעניין קרמזה בסוגיית פרשנותה של תקנה 6(ב) לתקנות האגרות אינן משתמעות לשתי פנים. באותו מקרה נקבע מפורשות כי תקנה 6(ב) אינה רלוונטית מקום ש"ההליך נמחק או בוטל שלא ביוזמת מגיש ההליך" ( שם , פסקה 7). הדרישה כי המחיקה או הביטול יהיו פרי יוזמה של מגיש ההליך הינה הכרחית לצורך תמרוץ הצדדים לחסוך בזמן שיפוטי על ידי יישוב הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, שהוא כידוע אחת מתכליותיה המרכזיות של תקנה 6(ב) ( שם ). במקרה דנן, אין ספק כי דחיית ההודעה לצד שלישי התבצעה במסגרת פסק הדין מיום 20.11.2014, שבסופו קבע בית המשפט בבירור כי "ממילא נדחית גם ההודעה לצד שלישי שהגישה הנתבעת כנגד הצד השלישי, הוא הבנק". פשיטא כי דחיית ההודעה לצד שלישי היא תולדה של הכרעה שיפוטית, ולא של רצון מצד המבקשת לחזור בה במטרה לסיים את ההתדיינות מבלי להיזקק להכרעה שיפוטית.

צודקת אמנם המבקשת בטענתה כי בסופו של דבר ההליך שאותו הגישה תרם במידה מסוימת לסילוק התביעה המרכזית על הסף, ועל כן הביא בעקיפין לחסכון בזמן שיפוטי. אולם, המשמעות אינה כי היא זכאית להשבת האגרה. במה דברים אמורים? כפי שהמבקשת עצמה מציינת בבקשה, נודע לה רק בדיעבד כי ברשות הבנק קיים מידע שיש בו כדי להצדיק את דחיית תביעתה של מאינד על הסף. באותה מידה, כך נדמה, יכול היה ההליך להמשיך ולהתברר פרק זמן נוסף בבית המשפט. מנגד, תכליתה של תקנה 6(ב) לתקנות האגרה היא לתמרץ מראש את מגיש ההליך לסיים את ההתדיינות מחוץ לכותלי בית המשפט. ניכר, איפוא, כי בנסיבות העניין השבת האגרה למבקשת לא תקדם כהוא זה את התכלית של תמרוץ הצדדים לסיים את ההתדיינות ביניהם. למעשה, השבת האגרה במקרה הזה משולה דווקא להענקת "פרס" למתדיין שהגיש הודעה לצדדים שלישיים ו"התמזל מזלו" בדיעבד.

אציין, לבסוף, כי אכן מתעוררת בנסיבות העניין תחושה לא נוחה מכך שהמבקשת נותרה לכאורה בחיסרון כיס אך ורק כתוצאה מ"גרירתה" לתוך ההליך על ידי מאינד. אולם, המנגנון שאמור להתמודד עם חיסרון כיס זה הוא כידוע פסיקת הוצאות על ידי הערכאה הדיונית ולא השבת אגרה מכוח תקנה 6(ב) לתקנות האגרות. ברם, משלא הועלו לפנַי טענות כלשהן לעניין הקביעה בפסק הדין מיום 20.11.2014 לפיה אין לחייב את מאינד בתשלום הוצאותיה של המבקשת, ומשפסק הדין הפך חלוט זה מכבר, אין מקום להידרש לשאלת ההוצאות לגופה.

6.

סוף דבר – הבקשה נדחית, כאמור. בשים לב למכלול נסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.