רע"א 1807/04 שרית ביטון (רגב) נ. "מנורה" חב' לביטוח בע"מ

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ה' גרסטל), במסגרתה נדחתה בקשת רשות הערעור, שהגישה המבקשת, על החלטת בית משפט השלום שבה נדחתה בקשתה לתיקון כתב תביעה.

המבקשת נפגעה בתאונת דרכים ביום 11.9.1998. בגין הנזקים שנגרמו לה בתאונה זו הגישה המבקשת, ביום 22.10.2000, תביעה לבית משפט השלום בפתח-תקווה. מומחה בתחום האורטופדיה, שמונה על ידי בית משפט השלום, קבע כי למבקשת נגרמה נכות בשיעור 10% בגין פגיעה בסחוסי שתי ברכיה. במסגרת הליכי קדם המשפט, טענו המשיבות כי המבקשת מנועה מלטעון ומלהוכיח נזק שנגרם לה בברך ימין, הואיל ובכתב התביעה שהגישה הגבילה טענותיה לפגיעה בברך שמאל. המבקשת הגישה בקשה לתיקון כתב התביעה, כך שכתב התביעה המתוקן יכלול גם את הנזק שנגרם לה בברכה הימנית. בנוסף, ביקשה המבקשת לתקן את כתב התביעה כך שיצוין בו כי המבקשת עבדה בעבודות נוספות עובר לתאונה, פרט לעבודת המלצרות המצוינת בכתב התביעה מקורי. בית משפט השלום (כבוד השופטת מ' נדב) דחה את הבקשה, והמבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור של המבקשת בקובעו כי הבקשה [לתיקון כתב תביעה בבית משפט השלום- א' ר'] הוגשה בלא תצהיר ולא ניתנו בה טעמים. לא ניתן לתקן פגם זה, כך קבע בית המשפט המחוזי, במסגרת בקשת רשות הערעור. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

בבקשתה, טוענת המבקשת כי שגו הערכאות דלמטה משדחו את בקשותיה. לטענתה, יש בקביעותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי כדי למנוע מן המבקשת להוכיח טענותיה ולזכות בפיצוי בגין נזק שנגרם לה. לטענת המבקשת, לא היה צורך ממילא בהגשת תצהיר יחד עם בקשתה לתיקון כתב תביעה, שכן העובדות הנוגעות לפגיעה בברכה הימנית של המבקשת פורטו בחוות הדעת שהגיש לבית המשפט מומחה שמונה על ידו. המבקשת מוסיפה כי היא אף הסבירה בכל אחת מבקשותיה בפני בתי המשפט קמא מדוע אינה מצרפת תצהיר. במצב דברים זה, היה על הערכאות דלמטה, כך לשיטת המבקשת, להיענות לבקשותיה. המבקשת אף מפנה בית משפט זה לתקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), המתירה לבעל דין לתקן את כתב טענותיו, בעקבות הגשת חוות דעת מומחה, אף מבלי שנתבקשה רשות לתיקון. כך, טוענת המבקשת, מקל וחומר יש להתיר לה לתקן את כתב תביעתה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי שתתבקש תגובה. כלל הוא כי על בעל דין המבקש לתקן כתב טענות להסביר, בתצהיר ערוך כדין, מדוע נשמטו הפרטים, אותם הוא מבקש להוסיף, מכתב טענותיו המקורי. אם לא עשה כן, דין בקשתו להידחות (ראו למשל: ע"א 728/79 קירור נ' זייד , פ"ד לד(4) 126). בענייננו, מוכן אני להניח, לטובתה של המבקשת, כי הטענות העובדתיות, שהמבקשת ביקשה להוסיפן לכתב התביעה, מעוגנות בראיות שונות שכבר הוגשו לבית משפט השלום. אך גם אם אניח זאת לטובתה של המבקשת, המבקשת לא צירפה, כאמור, לבקשת התיקון תצהיר כנדרש על פי דין. זאת ועוד, עיון בבקשה לתיקון כתב תביעה מלמד כי גם בבקשה גופה לא טרחה המבקשת להסביר מדוע לא נכללו העובדות שהיא מבקשת להוסיפן לכתב התביעה - עובדות שהיו ידועות לה עוד בעת הגשת תביעתה - בכתב התביעה המקורי. כל שציינה המבקשת הוא כי היא מגישה את בקשתה לתיקון כתב תביעה בעקבות טענותיהן של המשיבות לגבי "הרחבת חזית" מצידה של המבקשת. המבקשת אחזה בדעתה שלא ליתן נימוק למחדליה גם בפני בית המשפט המחוזי וגם בבקשת רשות הערעור שבפני. אין לי אלא לחזור ולקבוע כי משלא הגישה תצהיר כנדרש על פי דין צדקו הערכאות דלמטה בדחותן את בקשותיה.

באשר לתקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, אליה מפנה המבקשת, הרי שתקנה זו קובעת כי ניתן להגיש כתב טענות מתוקן, מבלי ליטול רשות, תוך 15 ימים מיום הגשת חוות הדעת לבית המשפט. בענייננו, לא הגישה המבקשת כתב תביעה מתוקן במועד שנקבע בתקנה 136. משכך, היה עליה לבקש רשות לתקן את תביעתה ולעמוד בתנאי הדין למתן רשות זו. למעשה, האמור בתקנה 136 מדגיש את מחדלה של המבקשת, שכן עולה השאלה: אם יכלה המבקשת לתקן את כתב התביעה עם הגשת חוות הדעת, ללא בקשת רשות, מדוע לא תיקנה את כתב התביעה באותו מועד? לשאלה זו אין מענה לא בבקשה לתיקון כתב תביעה, לא בבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי, ולא בבקשת רשות הערעור הנוכחית.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.