רע"א 1808/03 יואב אגשם נ. רשות הדואר

השופטת ד' דורנר:

1.המבקש עובד בשירות הדואר מאז שנת 1988. הוא החל עבודתו כדוור ובהמשך קיבל אף תפקידים ניהוליים. עם זאת, במהלך השנים, נקט המבקש בהליכים שונים כנגד אי-קידומו ואף הגיש תלונות רבות כנגד חבריו לעבודה, בטענה כי מעסיקים הם את קרובי משפחתם.

בתאריך 19.6.96 נעלמו מסניף הדואר בו עבד שני דברי דואר – מכשיר טלפון ומנורה. לאחר מכן, כשבועיים לאחר היעלמותם של פריטים אלה, דווח לממונה כי המבקש נראה ביום שבו נעלמו הפריטים יוצא ממקום העבודה כשהוא נושא מכשיר טלפון. או-אז, הוחלט להגיש נגד המבקש תלונה למשטרה בגין גניבת שני הפריטים הנ"ל. המבקש נעצר ובביתו נערך חיפוש, שבגדרו נמצא מכשיר טלפון שהוצא מסניף הדואר, אך התברר שלא היה זה מכשיר הטלפון שנגנב, אלא מכשיר אחר שהיה שייך לרשות הדואר ושלדברי המבקש ניתן לו היתר לקחתו לביתו. בסופו של היום נסגר תיק החקירה.

תובענתו של המבקש בבית-משפט השלום בהרצליה כנגד רשות הדואר ושני עובדיו לתשלום פיצויים בעילות לשון-הרע, נגישה, ולחלופין רשלנות – התקבלה בחלקה. בית-משפט השלום מצא כי התלונה לא הוגשה מתוך כוונה לפגוע, אך שהייתה משום רשלנות. שכן, רשות הדואר חייבת הייתה לצפות כי תלונה נגד עובד בשירותה, ללא בדיקה מספקת, עשויה לפגוע בכבודו ובשמו הטוב, כאשר לרשותה עומדים שירותי מחלקת בטחון, שמתפקידה לברר תלונות על גניבות דברי דואר – שבהם לא נעשה שימוש במקרה זה. יחד עם זאת, סבר בית-המשפט כי נטילת הטלפון – רכוש רשות הדואר – על-ידי המבקש, מהווה, בנסיבות העניין, תרומה רשלנית. בית-המשפט חייב את רשות הדואר, על-יסוד אומדן, לפצות את המבקש בסכום כולל של 25,000 ש"ח, ובתשלום הוצאות משפטו בסך 7,500 ש"ח.

ערעור רשות הדואר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו התקבל. נפסק, כי, "מסירת המידע, לרשות המוסמכת, מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו ע"י הרשות, עליה מוטלת החובה להעריך מידע זה." זאת, בהסתמך בית-המשפט המחוזי על בג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל , פ"ד מז(5) 653 (להלן: בג"צ חילף). בנוסף, קבע בית-המשפט המחוזי כי הגשת תלונה למשטרה היה צעד סביר בנסיבות העניין, במיוחד לנוכח "עברו" של המבקש, וכי לא הוכיח המבקש את נזקו.

2.בבקשה שבפנינו למתן רשות ערעור, מתבקשים אנו לבטל פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולהחזיר על-כנו את פסק-דינו של בית-משפט השלום על בסיס הנימוקים שנתן בפסק-דינו. רשות הדואר, מצידה, בתשובתה לבקשה, תומכת יתדותיה בנימוקיו של בית-המשפט המחוזי.

החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

3.פסק-דינו של בית-משפט השלום מעוגן בממצאים העובדתיים שקבע, ומסקנותיו המשפטיות מקובלות עלינו, ואילו ההנחות שהניח בית-המשפט המחוזי אינן יכולות לעמוד. כך, הגשת תלונת שווא למשטרה, במתכוון או מתוך רשלנות, אינה מסירה מן המתלונן את האחריות ומטילה אותה על כתפי המשטרה. אכן, כאשר המשטרה, מטעמיה, מסרבת לגלות את שמו של המתלונן עשויה היא לשאת לבדה באחריות אם היא עצמה התרשלה. וכך אומנם הוחלט בבג"ץ חילף. אך פשיטא, שהמוסר תלונה למשטרה, על-יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה כלשהי של העובדות, אחראי בנזיקין לנזק שגרם. וראו ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 337, 348.

אוסיף, שהגם שמבחינה עובדתית הנזק על-ידי הגשת תלונת שווא נגרם על-ידי שני גורמים – המתלוננים והמשטרה – התשובה לשאלה אם שניהם גם יחד ביצעו את העוולה או שרק אחד מהם ביצעה, מותנית בהתנהגותם.

כך, במקרה שלפנינו, המשטרה נהגה כראוי על-יסוד התלונה ופעלה באופן סביר. אך באשר לרשות הדואר, כאמור, ללא בדיקה סבירה אלא אך על-יסוד דברי עובד שראה את המבקש מוציא מסניף הדואר בו עבד, בגלוי, מכשיר טלפון, היא מיהרה להגיש תלונה למשטרה. דבר זה, מהווה צעד חריף כלפי כל אדם, ובמיוחד כלפי אדם, העובד בשירותה מזה שנים. זאת אף במיוחד, כאשר דרך המלך, המותווית בהוראות סעיף 45.12 לתקשי"ר, היא, ככלל, ובפרט כשמדובר באירועים לא חמורים, לברר חשדות באמצעות הממונה על הבטחון. השם שיצא למבקש כמגיש תלונות סדרתי, לא זו בלבד שאינו מצדיק הגשת תלונה למשטרה ללא בדיקה, אלא אף עשוי ללמד על כוונה לפגוע במבקש. במקרה שבפנינו, אומנם שלל בית-משפט השלום את התקיימותה של כוונה, אך ברי כי גישת בית-המשפט המחוזי, שראה את "עברו" של המבקש כמגיש תלונות כשולל רשלנות, אינה יכולה לעמוד.

לבסוף, הסכום שנפסק על-יסוד האומדנה בגין עוגמת-נפש, המוכחת מעצם מעצרו של המבקש ומעצם החיפוש שנערך בביתו, הוא סביר בעינינו.

4.אנו מקבלים איפוא את הערעור, מבטלים פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומחזירים על-כנו את פסק-דינו של בית-משפט השלום.

רשות הדואר תשלם למבקש הוצאות וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח.