רע"א 1818/17 המוסד לביטוח לאומי נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן ), בה הורה בית המשפט על העברת הדיון לבית משפט השלום בנימוק של חוסר סמכות עניינית.

1.אדם נפגע בתאונת עבודה בשעה שעבד על מכונת נפה לסינון פסולת, ובעקבות כך נכרתה ידו השמאלית מהכתף ומטה. הנפגע הגיש תביעה לבית משפט השלום בראשון לציון נגד ארבעת הנתבעים הבאים: עיריית ראשון לציון שאתר הפסולת היה בבעלותה; הקבלן הראשי שנשכר על ידי העירייה (המשיבה 1 בבקשה דנן); קבלן המשנה שהעסיק את הנפגע בפועל; וחברת הביטוח שביטחה את הקבלן הראשי וקבלן המשנה (המשיבה 2 בבקשה דנן).

בית משפט השלום (כב' השופט ר' ארניה ) קבע כי הקבלן הראשי וקבלן המשנה-המעביד חבים ביחד ולחוד בנזקי הנפגע. יצויין כי בית המשפט לא נדרש לחלוקת האחריות ביניהם, משום שהשניים ניהלו הגנתם יחד ובוטחו שניהם על ידי המשיבה 2. באשר לנזקו של הנפגע, נפסק כי שיעור הנזק עומד על כ-2.48 מיליון ₪. עם זאת, נקבע כי יש לנכות מסכום זה תגמולי מל"ל בשיעור של כ-3.22 מיליון ₪. בנסיבות אלו, משעה שסכום הפיצוי נבלע בתגמולי המל"ל, התביעה נגד קבלן המשנה (המעביד) נדחתה, ואילו הקבלן הראשי (המשיבה 1) חויב בפיצוי הנפגע בשיעור של 25% משיעור הנזק, וזאת בהתאם להוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק ). המשיבות חויבו אפוא בפיצוי הנפגע בסך של כ-622,000 ₪.

2.המל"ל, הוא המבקש דכאן, הגיש לבית המשפט המחוזי תביעת שיבוב נגד המשיבות, בהתאם לסעיף 328 לחוק. סכום התביעה הועמד על כ-3.3 מיליון ₪. בכתב הגנתן טענו המשיבות כי הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבית משפט השלום, משום שתביעת המל"ל מוגבלת לתקרה של 2.48 מיליון ₪. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבות, העביר את הדיון לבית משפט השלום, ואף קבע כי יש להעמיד את סכום התביעה המרבי של המל"ל על סך 1,867,283 ₪, וזאת בשל הצורך לנכות מסכום התביעה את ה-25% שקיבל הנפגע. מכאן הבקשה שלפניי.

3.בבקשתו טוען המל"ל, בין היתר, כי על הסמכות העניינית להיקבע לפי הסכום המופיע בכתב התביעה; כי לבית המשפט המחוזי לא היתה סמכות להידרש לפסק דינו של בית משפט השלום בנוגע לגובה הנזק; כי המל"ל – שלא היה צד להליך בבית משפט השלום ולא ניתן לו יומו בבית המשפט – אינו מושתק מלטעון נגד קביעות בית משפט השלום; כי הנפגע לא תבע את מלוא נזקיו בבית משפט השלום, ובידי המל"ל להוכיח כי נזקו של הנפגע היה גדול יותר; וכי שגה בית משפט המחוזי בקבעו כי המל"ל זכאי ל-75% מהנזק, וזאת משום שתביעת המל"ל לא התבררה ביחד עם תביעת הנפגע, אלא בנפרד, מה עוד שטענה בעניין זה לא הועלה על ידי המשיבים.

4.

דין הבקשה להידחות.

כפי שהטעים בית משפט קמא, הלכה פסוקה היא כי זכותו של המל"ל לפי סעיף 328 נגזרת מעקרונות הסוברוגציה, כך שזכותו של המל"ל כלפי המזיק היא זכותו של הניזוק עצמו, והמל"ל לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק ( ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית , פ"ד נז(4) 433, 437 (2001); וראו גם ע"א 7453/12 אלחבאנין נ' כריסי , פס' 14 לפסק דיני (9.9.2014)). אכן, המל"ל לא היה צד להליך בבית משפט השלום, אולם בנסיבות דנן לא שוכנעתי כי יש בכך כדי לקפח את זכותו של המל"ל. אף לא נטען כי הנפגע לא מסר הודעה למל"ל על תביעתו. לכן, משנקבע כי נזקו של התובע אכן עומד על כ-2.48 מיליון ₪, הרי שהסמכות העניינית לדון בתביעת המל"ל מסורה לבית משפט השלום (סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

5.במאמר מוסגר אציין, כי מאחר שפסק דינו של בית משפט השלום הוא חלוט, ואינו מושא הבקשה דכאן, איננו נדרשים לשאלה אם בדין קבע בית משפט השלום כי הנפגע זכאי ל-25% מכלל הנזק. זאת, בהינתן קביעתו כי הן המעביד (קבלן המשנה) והן המשיבה 1 (הקבלן הראשי) חייבים בנזקי הנפגע, ביחד ולחוד. שהרי הנפגע אינו זכאי לקבל 25% מחלקו של המעביד, ודומה כי היה על בית משפט השלום לקבוע את חלוקת האחריות בין המעביד והקבלן הראשי, ובהתאם לכך לזכות את הנפגע בחלק היחסי מתוך ה-25% על פי שיעור אחריותו של הצד השלישי (הקבלן הראשי). מכל מקום, אף אם בית משפט השלום היה מחלק את האחריות ומזכה את הנפגע בחלק היחסי מתוך ה-25%, קביעה זו היתה תוחמת את זכותו של המל"ל ומביאה להפחתת סכום התביעה של המל"ל – אשר זכאי לחזור על הצד השלישי (המשיבה 1) בשיעור של 75% בלבד – לסכום הנמוך מ-2.48 מיליון ₪, באופן המחזק את המסקנה כי מקומה של התביעה להתברר בבית משפט השלום.

6.אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור – ככל שהיא נוגעת לשאלת הסמכות העניינית – נדחית. עם זאת, אין מקום להגביל את סכום תביעת המל"ל ל-1,867,283 ₪, ולו מאחר שטענה זו לא הועלתה על ידי המשיבות בבית המשפט המחוזי. סכום התביעה יוגבל אפוא בהתאם לסמכותו העניינית של בית משפט השלום.

משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.