רע"א 183/98 חנה גרשון נ. יוסי קבצצ'י

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (השופטים א' גרוניס - אב"ד, א' חיות, ש' ברוש) בע"א 988/96 מיום 7/12/97.

1.המבקשת היא בעלת מגרש בהוד השרון. המבקשת ניהלה עם המשיבים מו"מ לרכישת המגרש וביום 18.1.93 חתמו הצדדים על מסמך נושא כותרת: "זכרון דברים - הסכם" (להלן- "ההסכם הראשון"). בהסכם זה סיכמו הצדדים את מחיר העסקה ואת מועדי התשלום (30,000$ עד ליום 30.3.93 ו- 30,000$ נוספים תוך 60 עד 120 יום) כמו כן נקבעו פיצויים מוסכמים בסך 5000$ בגין הפרת ההסכם. ביום 15.2.93 חתמו הצדדים על מסמך נוסף (להלן: "ההסכם השני") בו אישרה המבקשת כי קיבלה מידי המשיבים סכום של 6000$ וכי יתרת הסכום תשולם עם מכירת ביתם הנוכחי של המשיבים. ביום 19.7.93 מכרו המשיבים את ביתם ובו ביום התקיימה פגישה בין הצדדים. באותה פגישה הציגו המשיבים למבקשת הצעת הסכם הכוללת שלושה מועדים לתשלום יתרת הסכום כשהמאוחר בהם קבוע ליום 30.9.93. הצדדים לא הגיעו להסכמה ביניהם ולפיכך פנו לערכאות משפטיות.

2.המבקשת הגישה תביעה לבית משפט השלום שצומצמה לשאלת הפיצוי המוסכם. המשיבים הגישו תביעה להשבת הסכום ששולם ולפיצוי המוסכם בגין הפרת ההסכם. לטענת המבקשת למרות שבהסכם השני לא הוגבל מועד התשלום הרי כוונתה היתה לדחייה של שבועיים שלושה בלבד מהמועדים המקוריים, ולפיכך בדחיית מועדי התשלום עד לסוף חודש ספטמבר 93 הפרו המשיבים את ההסכמים. לעומתה טענו המשיבים כי התובעת בהתנהגותה בפגישה ביום 19.7.93 היא זו שהכשילה את ביצוע החוזה. בית המשפט השלום דן בתביעות במאוחד, ובמחלוקת שעניינה מי מהצדדים הפר את ההסכם הראשון כפי ששונה ע"י ההסכם השני, קבע על סמך הממצאים העובדתיים שהובאו לפניו כי המבקשת היא שהביאה להפרת ההסכמים וגרמה לאי כריתת חוזה מחייב בין הצדדים. בית המשפט ציין כי אי העדת בנה של המבקשת שהיה נוכח בעת חתימת ההסכם השני, כמוה כדין הודאה שאילו היה מעיד עדותו היתה פועלת לחובתה, ולפיכך לא הונחה תשתית עובדתית על מנת להוכיח את טענת המבקשת. לאור האמור לעיל קבע בית המשפט כי המבקשת תשלם למשיבים את סכום הפיצוי המוסכם ותשיב להם את הסכום שקיבלה מהם.

3.על פסק דינו של בית המשפט השלום ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את מסקנתו של בית משפט השלום לפיה אילו הוזמן בנה של המערערת לעדות היה בעדותו כדי לסייע לגרסת המשיבים דווקא, ומצא חיזוק למסקנה זו בכך שהבן נכח באולם בית המשפט במהלך הדיון עצמו. בית המשפט המחוזי קבע כי יש צדק בטענת המבקשת לפיה תנאי התשלום בהצעת ההסכם מיום 19.7.93 אינם תואמים את ההסכמים הקודמים בכל הנוגע למועד חתימתו של ההסכם הפורמלי ולהתניית התשלומים בתנאים שונים, אך לא מצא מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט השלום, כי שינויים אלה לא הם שגרמו להכשלת העסקה אלא דרישות המבקשת בנוגע לקבלת מחצית מסכום העסקה במזומן מבלי שיכלל בהסכם ובנוגע לגלגול תשלומי מיסים החלים עליה על פי דין, אל המשיבים.

4.על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור זו. הנימוק העיקרי לבקשה הוא כי כוונת המערערת ורצונה באים לידי ביטוי במסמכים עצמם ולכן על הערכאות קמה היה להעדיף את גירסתה על פני גירסת המשיבים, גם נוכח אי זימון בנה כעד.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. רשות לערעור שני ניתנת אך ורק במקרה שבו מתעוררות סוגיות בעלות חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית, החורגות מעניינם של הצדדים (ראה בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). המקרה הנדון לא מעורר כל סוגיה שיש בה כדי להצדיק ערעור שני בפני בית משפט זה. מסקנותיהן של הערכאות קמא מתבססות על ממצאים עובדתיים הנתונים לשיקול דעתן, נוגעות אך לסכסוך שבין הצדדים, ואינן כוללות קביעות משפטיות כלשהן המצדיקות ערעור נוסף בפני בית משפט זה. למעלה מן העניין נציין כי הערכאות קמא ראו באי העדת הבן חיזוק נוסף למסקנותיהן אך לא חזות הכל. בנסיבות אלה נחה דעתי כי אין מקום לרשות ערעור בעניין זה.

הבקשה נדחית.