רע"א 1860/08 מזל יהודיוף נ. משרד הביטחון-קצין התגמולים

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב- יפו (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שבח), אשר דחה את ערעורה של המבקשת על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, תש"י - 1950 (להלן: הוועדה והחוק , בהתאמה).

1.

המנוח אביחי יהודיוף ז"ל (להלן: המנוח ), בעלה של המבקשת, נפטר ביום 10.4.95. על פי המפורט בהחלטת הוועדה שצורפה לבקשה, בעת שירותו בארגון האצ"ל, לקה המנוח, בשנת 1947, בשחפת בריאתו השמאלית. הוא עבר טיפולים רפואיים שונים ולאחר שהופיע בפני ועדה רפואית של משרד הביטחון בטענה לקוצר נשימה, בעיקר לאחר מאמץ, נקבעה לו דרגת נכות של 10% לצמיתות, אשר אושרה בהחלטת הוועדה הרפואית העליונה בשנת 1959. ביום 2/10/94 אושפז המנוח עקב תעוקת חזה, עבר צינתור ובעקבותיו ניתוח. ביום 9.4.95 אושפז המנוח פעם נוספת בשל קוצר נשימה חריף על רקע היצרות קנה הנשימה, מצבו הידרדר והוא נפטר.

קצין התגמולים דחה את תביעת המבקשת וקבע כי אין קשר בין מותו של המנוח לנכות הריאתית. המבקשת, הגורסת כי המנוח סבל כל חייו ממחלת השחפת, הגישה ערעור לוועדה. הוועדה קבעה לכתחילה כי הגורם הריאתי תרם בשיעור של 30% לסיבוך הנשימתי שגרם בסופו של דבר לפטירה, אולם בעקבות ערעור שהגיש המשיב, בוטלה החלטה זו והעניין הוחזר לדיון מחודש בפני הוועדה, שזו הפעם החליטה כי אין קשר בין נכותו המוכרת של המנוח לבין פטירתו ודחתה את הערעור. יצוין, כי החלטה אחרונה זו לא צורפה לבקשה שלפניי.

ערעור שהגישה המבקשת על החלטת הוועדה נדחה כאמור על-ידי בית המשפט המחוזי שלא מצא הצדקה להתערב בהעדפתה של הוועדה את חוות דעתו של אחד המומחים מטעם המשיב. בית המשפט המחוזי עמד על כך שגם המומחה מטעם המבקשת, אשר נשמע בפני הוועדה, סבר כי אין קשר בין מחלת הלב למחלת הריאות, אלא עמדתו היא כי לעקבות הקשים שהותירה מחלת השחפת בריאותיו של המנוח היתה תרומה להתפתחות אי - הספיקה הנשימתית, בעוד המומחים מטעם המשיב לא סברו כי המנוח סבל ממחלת ריאות כרונית לאורך כל השנים. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי טענת המבקשת כי המנוח סבל כל השנים מקוצר נשימה הועלתה רק לאחר שהוחזר הדיון בשנית לוועדה ועל כן מדובר בעדות כבושה ובקביעה עובדתית שלא

נמצאה הצדקה להתערב בה ואינה נתמכת בכל ראיה.

2.

המבקשת טוענת כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנוגד לפסיקה, הקובעת כי הקשר בין מות הנכה לנכותו אינו חייב להיות קשר ישיר, וכן אינו עולה בהתאמה עם סיכום המחלה בעניינו של המנוח, הדן במותו. לטענת בא כוחה, יש מקום ליתן במקרה זה רשות לערער, שכן הוא מעורר סוגיה עקרונית ומהותית באשר לזכותה של אשת נכה כשמסמכים רפואיים מעידים על קשר בין מותו ועצם נכותו בפגימת הריאות, ובאשר לעקרון הקשר הסיבתי בין מותו של נכה לנכותו. לדבריו, על בסיס הראיות, החוק והפסיקה, היה מקום להכיר במקרה זה בקשר עקיף בין נכותו של הנכה למותו והחלטתה של הוועדה עומדת בניגוד למסמך כתוב של סיכום מחלה, מהווה שגיאה מהותית ואינה ראויה בנסיבות המקרה.

3.

דין הבקשה להידחות.

סעיף 25(ח)(1) לחוק קובע כי על החלטת הוועדה ניתן לערער לבית המשפט המחוזי בנקודה משפטית בלבד. דרישה זו מתקיימת ביתר שאת מקום שמדובר בבקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין זה, שאז מתווספות על הוראת סעיף 25(ח)(1) לחוק אמות המידה למתן רשות לערער בפני ערכאת ערעור נוספת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי אינה מגלה כל שאלה משפטית, מהטעמים שפורטו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לא למותר לשוב ולהדגיש כי הטענה כי המנוח סבל לאורך כל השנים מקוצר נשימה, לא זו בלבד שהועלתה אך לאחר שהעניין הוחזר לדיון בפני הוועדה, אלא שהיא אינה נתמכת בכל מסמך, ועל כן לא נמצא מקום להתערב בקביעות הוועדה בעניין זה. בבקשה נטען אמנם לקיומה של שאלה משפטית עקרונית, אולם שאלה שכזו לא נמצאה וטענותיו של בא כוח המבקשת כולן עניינן ביישום הדין וההלכה הפסוקה. בכך לא די, כידוע, על מנת ליתן רשות לערער בפני ערכאת ערעור שניה.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.