פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
189/19
לפני:
כבוד השופט מ' מזוז
המבקשים:
1. זכריה בללי
2. כרמלה בללי
3. שרי בללי
4. שביט בללי
5. צחי בללי
נ ג ד
המשיבים:
1. רשות מקרקעי ישראל
2. פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה
בע"מ
3. אביוד נכסים בע"מ
בקשה לרשות ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים
ש' שוחט
,
י' אטדגי
ו-
י' שבח
)
מיום 9.12.2018 בע"א
44102-05-17
בשם המבקשים:
עו"ד יניב בן-דור
בשם המשיבה 1:
עו"ד ברק מימון
בשם המשיבות 3-2:
עו"ד יוסי אשכנזי
החלטה
1.
בקשה לרשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ש' שוחט , י' אטדגי ו- י' שבח ) מיום 9.12.2018 בע"א 44102-05-17, במסגרתו התקבל ערעור המשיבות על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת כ' האפט ) מיום 28.3.2017 בתא"ק 45725-12-14.
2.
בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיבות לפינוי המבקשים מנכס ב"שכונת הארגזים" בהיעדר זכות חוקית להחזיק בו, בכפוף למתן חבילת פיצוי מכוח המכרז לפרויקט פינוי ובינוי של השכונה. זאת, כך נקבע, מן הטעם ש"שמו של אחיה של המשיבה 2 [המבקשת 2], מר יעקב אשכנזי ז"ל [להלן: יעקב ] [...] נכלל ברשימת הפינויים שבסקר 96, ומשיעקב חתם בשנים 1995 ו-1997 על שני ייפויי כוח לפיהם העביר את זכויותיו במקרקעין למשיב 1 [המבקש 1] בעלה של אחותו [...], הרי שגם המשיב 1 הבא למעשה בנעליו של יעקב, זכאי לחבילת הפיצוי הזו כבית אב אחד".
3.
ערעור שהגישו המשיבות על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי נדחה בדעת רוב. בפסק-דינו של השופט י' אטדגי נקבע כי ליעקב לא הייתה זכאות לפיצוי בהתאם להסדר הפינוי של "שכונת הארגזים" בהתחשב בכך שחדל להתגורר בנכס ללא קשר לדרישת הפינוי ולפני שנוצר החיוב לפצות את המפונים. עוד נקבע, בבחינת למעלה מן הצורך, כי גם אילו הייתה ליעקב זכות לקבלת הפיצוי, הרי שלא היה רשאי להעבירהּ לאחֵר שכן הכוונה בהסדר הייתה להעניק פיצוי למי שהתגורר במקום באותה עת, כדי לתת לו דיור חלוף בעת פינויו, וכי מדובר בטובת הנאה אישית שאינה ניתנת להעברה מעצם טיבה ותכליתה. השופט ש' שוחט הצטרף לפסק-דינו של השופט אטדגי בקבעו כי "איני רואה כיצד הקניית זכותו של יעקב לפיצוי בגין פינוי, זכות שלא התגבשה בחייו, למשיב [המבקש 1] שאינו יורשו של יעקב וגם לא נמנה על אף אחד מקבוצות התושבים הזכאים לפי המכרז, עולה בקנה אחד עם לשון תנאי המכרז ונספחיו או עם תכליתו הסוציאלית של המכרז". השופטת י' שבח , בדעת מיעוט, סברה כי זכותו של יעקב לקבלת הפיצוי אינה מותנית בכך שהוא עצמו יפונה, וכי אין מניעה להמחאת זכות זו לצד שלישי. לשיטתה, היה מקום להורות על דחיית הערעור, תוך תיקון אופרטיבי מסוים של חבילת הפיצוי שתינתן למבקשים.
4.
על פסק-דין זה הוגשה הבקשה לרשות ערעור שלפני. לאחר עיון
בבקשה, בנספחיה ובתשובותיהן של המשיבות החלטתי, בתוקף סמכותי לפי תקנה 407א
לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ " ד-1984, כי יש לדחות את הבקשה. זאת, לאחר שמצאתי
כי הקביעות בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות
שאלה משפטית
עקרונית החורגת
מעניינם
של
הצדדים וכי מתן רשות ערעור
אינו
דרוש
כדי
למנוע עיוות
דין. אציין כי עיון בדעת הרוב בבית המשפט המחוזי (פסקאות 7 ו-9 לפסק-דינו של השופט אטדגי ; כן ראו, עמוד 20 לפסק-דינו של השופט שוחט ) מעלה כי ההכרעה בפסק הדין מבוססת על הקביעה לפיה יעקב לא היה זכאי לפיצוי מאחר שעזב את הנכס מרצונו קודם לגיבוש הסדר הפיצוי שנועד לפצות את המפונים, וממילא לא הייתה בידו זכות אותה היה רשאי להעביר למבקש 1. לעומת זאת, ההתייחסות לסוגיית עבירוּת זכות הפיצוי לפי המכרז, על נגזרותיה, למי שהוכר כבעל זכות לפיצוי הייתה אך בבחינת "למעלה מן הצורך" (ראו והשוו: רע"א 3718/19 פלוני נ' אייר פרדייב בע"מ , פסקה 4 (12.7.2019)).
5.
סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.
ניתנה
היום, י"ח בתמוז התשע"ט (21.7.2019).
ש ו פ ט