רע"א 1893/05 מולין שרותי חשמל בע"מ נ. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

המשיב הפורמאלי, מלאייב יורה, נפגע בשל התמוטטות דפנות תעלה שבה עבד. המבקשת 1 הועמדה לדין, והורשעה על-פי הודאתה, בבית הדין האזורי לעבודה, בגין אותו אירוע. במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי ביקשו המבקשות להגיש ראיות המלמדות, לשיטתן, כי באירוע היה מעורב מחפרון וכי לפיכך, מדובר בתאונת דרכים. המשיבה התנגדה להגשת הראיות, לאור סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הקובע כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי", וסעיף 42ג לאותה פקודה, לפיו "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין". בית משפט השלום לא ראה לנכון למנוע, בשלב זה של הדיון, את הגשת הראיות על-ידי המבקשות.

על כך הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. הבקשה נתקבלה וכן הערעור עצמו. בית המשפט פסק כי על-פי ההלכה הפסוקה יש לדון ולהכריע בשלב זה של הדיון בשאלת הגשת הראיות, "תוך התייחסות לסוגיות שמעלה סעיף 42א הנ"ל".

מכאן הבקשה שבפני. המבקשות מעלות טענות שונות כנגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אך מדגישות כי בקשה זו מוגשת "מטעמי זהירות שכן יתכן ולאור החלטת בית משפט השלום, אשר ניתנה לאחר מתן ההחלטה ע"י כב' בית משפט קמא, אין מקום להגשת בקשת רשות ערעור זו". במה דברים אמורים? מתברר, כי משהוחזר הדיון לבית משפט השלום, על-פי החלטת בית המשפט המחוזי, נתן בית משפט השלום החלטה נוספת, ובה קבע כי ככל שהוברר לו, המבקשות אינן מבקשות לסתור בשלב זה את פסק הדין הפלילי אלא "להעביר את מלוא האחריות למישור של תאונת דרכים כגורם נוסף".

בדין קבע כך בית משפט השלום, ומשכך קבע באו המבקשות על סיפוקן. בית משפט השלום, ינהג על פי החלטתו מיום 30.1.2005.

אין צו להוצאות.