פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א 1906/19
לפני:
כבוד השופט י' עמית
המבקשים:
1. רבחי מוגרבי
2. מרים מוגרבי
נ ג ד
המשיב:
בנק הדואר – רשות הדואר בישראל
בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א
31987-10-18 שניתן ביום 10.2.2019 על ידי כבוד השופטים י' גריל, ב' טאובר וא'
באומגרט
בשם המבקשים:
עו"ד פיראס אבו אחמד
החלטה
1.
בקשת
רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל , ב' טאובר ו א' באומגרט ) בע"א 31987-10-18 מיום 10.2.2019, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו המשלים של בית משפט השלום בחיפה מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א ).
2.
המבקשים הגישו לבית משפט השלום תביעה כספית בסך 800,000 ₪, בגדרה תבעו השבה של 220,000 ₪ אשר נגנבו לטענתם מחשבון הבנק שניהלו בסניף של המשיב, וכן פיצוי בגין הנזקים הממוניים והלא-ממוניים שנגרמו להם בעקבות הגניבה. בתום שלב ההוכחות ולאחר הגשת הסיכומים, נודע למבקשים על פסק דין פלילי שניתן כנגד פקיד המשיב אשר משך כספים מחשבונם שלא כדין. הפקיד הורשע על פי הודאתו בעבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר וגניבה בידי מורשה בסך 5,000 ₪, ובהמשך בוטלה הרשעתו והוטלו עליו עבודות של"צ ופיצוי בסך 5,000 ₪ למבקשת 2. המבקשים ביקשו מבית משפט השלום להתיר את הגשת הכרעת הדין כראיה, והבקשה נדחתה. בהמשך, נדחתה גם התביעה לגופה (כבוד השופטת מ' קלמפנר-נבון ) .
המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, שנסב בין היתר על ההחלטה שלא להתיר את הגשת הכרעת הדין. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' גריל , ב' טאובר ו ג' ציגלר ) הורה על החזרת התיק לבית משפט השלום, תוך התרת הגשת כתב האישום, הכרעת הדין וגזר הדין.
בפסק דינו המשלים, בית משפט השלום דחה את התביעה בשל כך שהמבקשים לא הוכיחו שנגרם להם נזק. זאת, בין היתר בהתבסס על כך שפסק הדין הפלילי מתייחס לגניבת סכום של 5,000 ₪, ואינו מתיישב כלל עם גרסתם של המבקשים בנוגע לנזקיהם.
המבקשים ערערו על פסק הדין המשלים לבית המשפט המחוזי, והערעור נדחה בהיעדר עילה להתערבות בקביעותיה ובמסקנותיה של הערכאה הדיונית. אשר לגובה הנזק, בית משפט קמא ציין כי הפיצוי שנפסק לטובת המבקשת בהליך הפלילי בסך 5,000 ₪ אמנם שולם לה רק כעבור עשור ובתשלומים, אך לא ראה לפסוק לטובת המבקשים פיצוי בעבור הפירות, נוכח העובדה שהגישו תביעה בסכום הגבוה עשרות מונים מהנזק הממשי שאכן נגרם להם, וגרמו בכך הוצאות ניכרות למשיב. יחד עם זאת, חרף דחיית הערעור, אימץ בית משפט קמא את הצעת הפשרה שהציע המשיב למבקשים עובר להגשת הערעור, לפיה יוותר המשיב על ההוצאות שנפסקו לזכותו ואף יוסיף וישלם למבקשים 5,000 ₪ נוספים.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.
3.
טענתם המרכזית של המבקשים היא שאין מקום להתחשב בסכום הפיצוי שנפסק לטובתם בהליך הפלילי לצורך הערכת גובה הנזק בהליך האזרחי. זאת, מאחר שלשיטתם תכלית הפיצוי לנפגעי עבירה בהליך הפלילי היא הרתעתית ואין לקזז אותה מסכום ההשבה או הפיצוי על עוגמת נפש. עוד נטען כי היה על בית משפט קמא להפוך את נטל הראיה בעקבות הכרעת הדין.
4.
עיינתי בבקשה ומצאתי כי אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, וכי לא נגרם למבקשים עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". איני רואה טעם להידרש במסגרת החלטה זו למהותו של הפיצוי הפלילי ולשאלה אם ניתן לנכותו מהפיצוי הנזיקי-האזרחי (לתכליתו של הפיצוי הפלילי ראו דנ"פ 5625/16, 5683/16 קארין נ' טווק (13.9.2017); רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד סב(2) 802, 813-811 והאסמכתאות שם (2007)). זאת, מאחר שבסופו של יום תביעתם של המבקשים נדחתה מאחר שלא הוכיחו את הנזק שנגרם להם. פסק הדין המרשיע אך שימש כראיה נוספת לכך שהסכום שנגנב מהמבקשת עומד על 5,000 ₪ בלבד, מה שלא הצדיק, בלשון המעטה, הגשת תביעה בסך 800,000 ₪.
5.
אשר על כן, בתוקף סמכותי לפי תקנה 407א לתקסד"א, אני דוחה את הבקשה. משלא נתבקשה
תגובה, אין
צו
להוצאות.
ניתנה
היום, ט' בסיון התשע"ט (12.6.2019).
ש ו פ ט