פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1917/22
לפני:
כבוד השופט י' עמית
המבקש:
עו"ד ד"ר שמואל סעדיה
נ ג ד
המשיבות:
1. החברה לפיתוח הרצליה בע"מ
2. עיריית הרצליה
בקשת רשות ערעור על
פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.1.2022 בע"א
33980-12-21 שניתן על-ידי כבוד השופטת העמיתה
ש' דותן
בשם המבקש:
עו"ד עמית המפל
החלטה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת העמיתה ש' דותן ) בע"א 33980-12-21 מיום 16.1.2022, בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבת-ים (כב' השופט ע' סומך ) בתא"מ 922-10-20 מיום 14.10.2021.
1.
המבקש, תושב הרצליה ועורך דין במקצועו, הגיש תביעה לבית משפט השלום בגדרה טען כי ביום 23.5.2020, שעה שהחנה את רכבו בחניון המשיבה 1 (להלן: המשיבה ), רכבו נפרץ ונגנבו ממנו מכשיר טלפון נייד, משקפי ראייה ומשקפי שמש מיוחדים המותאמים לצרכיו. לטענת המבקש, בנוסף לנזקים הממוניים נגרמו לו עוגמת נפש וטרחה. המבקש טען כי המשיבות חבות כלפיו מכוח דיני השומרים, דיני החוזים ודיני הנזיקין. בשורה התחתונה, סכום התביעה הועמד על 18,000 ש"ח.
2.
בית משפט השלום דחה את התביעה וקבע כי יישום מבחני העזר שהותוו בפסיקה ובספרות לשם החלת חוק השומרים, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק השומרים ) מעלה כי המשיבה אינה בגדר שומרת לפי סעיף 1 לחוק השומרים; כי במישור החוזי לא נכרת חוזה שמירה בין הצדדים ולא ניתן ללמוד מאומד דעתם על כוונה לתת שירותי שמירה בחניון; כי במישור הנזיקי התובע כשל מלהוכיח את נזקו ואת התרשלות המשיבה; וכי לפי התשתית הראייתית, אף אם המשיבה הייתה שומרת את צילומי החניון ומעבירה אותם לידי המבקש, ספק אם היה בכך כדי לסייע לו, שכן המצלמות לא היו מכוונות לאזור רכבו בעת הפריצה.
3.
המבקש מיאן להשלים עם פסק הדין והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקבעו כי אין מקום להתערב בפסק דינו המעמיק של בית משפט השלום ובממצאי העובדה שנקבעו בו. עוד נקבע כי הנזק הנטען לא הוכח, שכן המבקש טען לגביו "באופן סתמי ולא מפורט"; כי לפי הראיות שהוכחו בבית משפט השלום, המשיבה אינה חבה כלפי המבקש בחובת השמירה; כי השלט המוצב בכניסה לחניון מבהיר את היקף החבות החוזית של המשיבה אשר אינו כולל שירותי שמירה; כי המשיבה לא התרשלה כלפי המבקש; וכי המשיבות פעלו כנדרש עת לא העבירו למבקש את צילומי החניון מטעמי פרטיות בעלי הרכבים, כיוון שלשם כך נדרש צו בית משפט.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי.
4.
במסגרת הבקשה נטען, בין היתר, כי שגו הערכאות קמא שעה שיישמו את מבחני העזר וקבעו כי המשיבות אינן מוגדרות כשומרות לפי סעיף 1 לחוק השומרים; כי פגיעה בפרטיות בעלי הרכבים אינה יכולה להוות נימוק לסירוב המשיבה ליתן את צילומי החניון, וכי על אי הצגתם להיזקף לחובתן של המשיבות; כי יש לראות בחניונים אשר לא גובים תשלום מתושבי העיר כשומרי שכר, הואיל והתשלום מתבצע במסגרת תשלומי הארנונה; כי אין לאפשר לחניון לכתוב את תניות הפטור באותיות קטנות שאינן בולטות דיין; וכי לא היה מקום לחייב את המבקש בהוצאות כיוון שלא חרג בצורה קיצונית מן המקובל. באשר להוכחת הנזק, נטען כי שגו הערכאות קמא שעה שלא נתנו דעתן על כך שמרבית הציבור לא נוהג לשמור ברשותו חשבוניות על פריטים שנקנו.
5.
לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, מצאתי כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבות, באשר אין היא עונה על אמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אסביר בקצרה.
6.
אקדים ואומר כי הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי עמדו על כך שהמבקש כשל מלהוכיח את רכיב הנזק בתביעתו. בית משפט השלום הבהיר בפסק דינו כי "רק מטעם זה דין תביעת התובע להידחות" (פסקה 56 לפסק דינו). בית המשפט המחוזי הבהיר אף הוא כי "דין הערעור להידחות מטעם זה בלבד", תוך שהוא מעיר כי לא מצא כל התייחסות בכתב התשובה של המערער לעניין הנזק, וכי אף בתצהירו המשיך המבקש "לשמור על עמימות ביחס לערכם הכספי של הפריטים" (עמ' 3-2 לפסק דינו). בית המשפט המחוזי הוסיף עוד כי אף אם צודק המבקש בטענתו כי אזרח מן השורה אינו נוהג לשמור חשבוניות, הרי שבנסיבות המקרה דנן – שעה שנטען כי נגנבו שלושה זוגות משקפיים מיוחדים בשווי של 12,000 ש"ח שהותאמו לצרכיו של המבקש – הרי שחזקה כי בעל המשקפיים ידע היכן נרכשו ולא יקשה עליו לשחזר את הפרטים הדרושים להוכחת עלותם.
קביעות אלה של הערכאות דלמטה בדבר אי-הוכחת רכיב הנזק, הן קביעות קונקרטיות התחומות לדל"ת אמותיו העובדתיות של המקרה דנן. כאמור, די היה בקביעות אלה כדי להביא לדחיית תביעתו וערעורו של המבקש, ובנסיבות אלו אין הצדקה – ואף לא תוחלת – להידרש לעניינו של המבקש ב"גלגול שלישי".
7.
בית משפט השלום בחן ביסודיות את תביעתו של המבקש במישור של דין השומרים, הדין הנזיקי והדין החוזי (וראו יצחק אנגלרד במאמרו "האחריות לגניבת מכונית מתוך חניון – קשר השמירה ובעיותיו" משפטים יא 295 (התשמ"א)), ופסק דינו המקיף הוא בבחינת "דבר דבור על אופניו".
למעלה מן הצורך, אומר מילים מספר במישור דיני השומרים, לאור טענת המבקש כי יש לראות את המשיבות כשומרי שכר.
8.
סעיף 1 לחוק השומרים , קובע כי על מנת שייווצרו יחסי שמירה, נדרשים שלושה רכיבים מצטברים והם: החזקה – כדין – שלא מכוח בעלות. רכיב ההחזקה בא לידי ביטוי בשליטה ובפיקוח, שבלעדיהם לא מתקיים רכיב זה (ע"א 46/75 מדינת ישראל נ' לבנשטיין , פ"ד ל(1) 716 (1976); רע"א 270/01 תמנון שירותי מיגון אבטחה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נז(2) 817 (2003); ע"א (מחוזי ת"א) 2349/04 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' חברת שירותי השומרים (26.4.2006); ת"א (שלום קריות) 358-03-15 כוכב הגליל-כח אדם ואבטחה בע"מ נ' חוף הדקל נהריה בע"מ (6.8.2019)).
9.
האם החניון נחשב "מחזיק"? התשובה לכך משתנה בהתאם לאופי החניון, וקיימת משרעת גדולה של סוגי חניונים. יש חניונים פתוחים ויש סגורים, יש קטנים ויש גדולים, יש מגודרים ויש פתוחים לחלוטין. בקצה האחד של המשרעת חניון סגור ותחום עם עובד קבוע בכניסה ושבעליו נדרש להפקיד את מפתחות הרכב בידי שומר או סדרן (השוו: ע"א (מחוזי חי') 674/77 נקוב בע"מ נ' חניון יצחק שדה בע"מ, פ"מ תשל"ט (2) 133 (1979);
רע"א 7875/06 זלץ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (29.11.2009)).
דומה כי ענייננו נופל לקצה השני של המשרעת, ואביא את תיאור החניון כפי שנטען, ולא נסתר, בפסק דינו של בית המשפט קמא: החניון נמצא ברחוב יורדי ים בהרצליה ומכונה "חוף המרינה", מקום ציבורי פתוח המשתרע על פני שטח של 10,000 מטרים רבועים שיכול להכיל כ-400 רכבים, הכניסה אליו מותנית בתשלום בעמדות המוצבות בכניסה למגרש, החניה בו חינם עבור תושבי הרצליה, במקום יש עובד אחד המועסק בין השעות 7:30 עד 15:30 בימי ראשון עד חמישי בלבד והוא ניצב באזור היציאה מהחניון ומטרתו לסייע ביציאה מהחניון בלבד (הגניבה מרכבו של המבקש ארעה בשבת). על פניו ברי כי לא הייתה כוונה ליצור קשר של שמירה.
10.
רוב הפסיקה לגבי אחריות חניון לגניבה, עוסקת בגניבה של הרכב עצמו (ראו הפסיקה הנזכרת לעיל וכן ת"א (שלום ת"א) 9813/85
שילוח חברה לביטוח בע"מ נ' חניון הככר בע"מ , פ"מ תשמ"ח(1) 84 (1987); תא"מ (שלום הרצליה) 51395-02-15 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הנהלת קניון עזריאלי (7.7.2018); וכן ראו ת"ק (שלום ת"א) 69636-01-17 עדן אלבז נ' קניון מרכז עזריאלי (יזום וניהול) (18.7.2017) שם נקבע כי החניון לא אחראי לגניבת סוללת האופניים החשמליות).
הטלת אחריות על חניון בגין גניבה של חפצים מתוך הרכב, היא עניין סבוך יותר, המעורר את הסוגיה של מיטלטלין בשטחו של אחר וכן את שאלת מודעותו של בעל החניון. זאת, מאחר שרכיב "החזקה" כולל את רכיב השליטה והכוונה, ורכיב הכוונה דורש שתהיה למחזיק ידיעה על עצם קיומו והחזקתו בנכס, גם אם ידיעה כללית ולא מדוייקת על טיבו של הנכס (מישאל חשין "שמירה ושומרים – לפירוש סעיף 1 לחוק השומרים, תשכ"ז-1967" משפטים ג 137 (התשל"א)).
11.
קיצורו של דבר, שלנוכח אופי החניון המדובר, הרי שבמישור דיני השומרים, לא נוצר כלל קשר של שמירה, ואיננו נדרשים כלל לשאלה אם יש לסווג את החניון כשומר שכר או כשומר חינם. אציין כי במקרה דנן המבקש לא שילם עבור החניה, בהיותו תושב הרצליה, והתקשיתי לקבל את טענתו כי תשלום הארנונה שהוא משלם דרך קבע, יש בו כדי לחייב את המשיבה כשומר שכר.
12.
ולבסוף, אחזור ואציין כי בית המשפט השלום מצא כי דין התביעה להידחות גם במישור דיני הנזיקין והחוזים. בהקשר זה אציין כי בפתח החניון הוצב שלט שבו נכתב כי דמי החניה הם עבור השימוש במקום החניה בלבד, כי החניה לתושבי הרצליה היא ללא תשלום, וכי המשיבה אינה אחראית לנזק גוף או רכוש והחניון אינו מספק שירותי שמירה בהתאם לחוק השומרים.
12 .
איני רואה ממש בטענת המבקש לגבי אי שמירת תצלומי החניון ואי העברתם לידיו בנימוק של פגיעה בפרטיותם של בעלי יתר הרכבים.
במישור העובדתי התקבלה טענת המשיבות כי כל ייעוד המצלמות הוא למטרת פיקוח על נקודות הכניסה והיציאה מהחניון ושמירה על עמדות התשלום לצורך בקרה ופתרון בעיות תפעוליות מרחוק. מכאן, ש לא היה צילום שיכול היה לתעד את הגניבה עליה הלין המבקש. ממילא איני נדרש לטענת המשיבות כי היענות לבקשת המבקש הייתה פוגעת בפרטיותם של צדדים שלישיים.
9.
סוף דבר – הבקשה נדחית.
המבקש ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ₪.
ניתנה
היום, כ"ז בניסן התשפ"ב (28.4.2022).
ש ו פ ט