פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1921/10
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. דוד שאולי
2. ד.ד.ש חברה להשקעות בע"מ
3. רבקה קרודו
נ ג ד
המשיבה:
רשות הפיתוח
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז מיום 15.2.10 בע"א 9777-10-09 שניתן על-ידי השופטים
שילה, ארנון ומקובר
בשם המבקשים:
עו"ד דוד בסון;
עו"ד יהושע יצחקי
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטים שילה, ארנון ומקובר) מיום 15.2.10 בתיק ע"א 9777-10-09, בגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (השופט ימיני) מיום 30.8.09 בת"א 2133/04, ולפיכך חויבו המבקשים בפינוי חנות המצויה בבעלות המשיבה (להלן החנות ) ובתשלום דמי שימוש ראויים.
רקע
ב.
המשיבה היא – כאמור – בעלת המקרקעין בהם מצויה החנות. במועד כלשהו חתמה המועצה המקומית יהוד (להלן המועצה ) עם אדם ושמו שלמה ארכה (להלן ארכה ) על חוזה בו הצהירה כי היא בעלת המקרקעין, כי ארכה מפעיל בה מזנון, וכי המועצה מאשרת שהוא בעל הזכויות הבלעדי וזכאי למכור את זכויותיו. מספר שנים לאחר מכן, ביום 3.4.97, עברה החלקה הסדר ונרשמה על שם המשיבה. ביום הרישום נרשמה הערה על הפקעה לטובת הועדה המקומית לתכנון ובניה יהוד (להלן הועדה המקומית ). המבקשים 2-1 הם המחזיקים והמשתמשים בחנות מאז שנת 1996, עת רכשו אותה מחליפתו של ארכה. המבקשת 3 שוכרת מהם את הנכס מאז 1.8.03.
הליכים קודמים
ג.
המשיבה הגישה לבית משפט השלום ברמלה תביעה לפינוי הנכס ולתשלום דמי שימוש ראויים. המבקשים טענו, כי נוכח רישומה של ההערה כאמור, עברה הבעלות לועדה המקומית; כן נטען, כי בשל השקעתם במבנה אין לגבות מן המבקשים דמי שימוש. עוד נטען, כי ניתנה להם הבטחה שלטונית על-ידי המועצה המקומית יהוד להסדרת הזכויות. בית המשפט פסק, כי הואיל ולא פורסמה הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן הפקודה ) לא עברה זכות הקניין בנכס. יתרה מזאת, נפסק, כי משאין הנכס מיועד לצרכי ציבור, אין להפקיעו, ומשנרשמו המקרקעין על שם התובעת לאחר הסדרתם שוב אין ניתן לטעון להחזקה נוגדת. עוד נפסק, כי אין להפריד בין הבעלות במבנה לבעלות על הקרקע, וכי לא הוכח שהמבקשים השקיעו במבנה. לבסוף נקבע, כי לא ניתנה הבטחה שלטונית מטעם המועצה, וגם אילו ניתנה אין היא מחייבת את המשיבה. נוכח האמור נקבע, כי על המבקשים לפנות את הנכס, ועל המבקשים 2-1 לשלם דמי שימוש ראויים למשיבה. המבקשים עירערו לבית המשפט המחוזי.
ד.
בערעורם טענו המבקשים, כי הועדה המקומית רכשה את הזכויות במקרקעין מכוח רישום ההערה בדבר ההפקעה. כן נטען, כי המועצה הכירה בזכותם של ארכה והבאים אחריו, ולפיכך יש לראות בהם חוכרים לדורות או בני רשות ללא תמורה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע, כי המועצה לא רכשה כל זכות בנכס מכוח ההפקעה, שכן זו לא הושלמה כנדרש בסעיף 19 לפקודה. כן נקבע, כי שתיקת המשיבה אינה מקנה למבקשים זכות כבני רשות, שכן המבקשים לא הסתמכו עליה אלא אדרבה, העלימו ביודעין את הרכישה מן המשיבה. זאת ועוד, המשיבה הגישה תביעת פינוי כנגד המחזיקה שקדמה להם ובכך גילתה דעתה שאינה מסכימה להחזקה בקרקע. לבסוף נפסק, כי על המבקשים לשלם דמי שימוש ראויים הן בגין הקרקע והן בגין החנות.
הבקשה
ה.
מכאן לבקשה הנוכחית בה נטען, כי שגו בתי המשפט הקודמים כשקבעו שלא נעשתה הפקעה, שכן חלוף הזמן מעיד, כי הפקעת הקרקע לטובת הועדה המקומית בוצעה הלכה למעשה. שנית , נתבקש בית המשפט להורות, כי אף אם המבקשים נעדרי זכות, יש לאפשר להם לרכוש את הקרקע ללא מכרז מכוח היותם המחזיקים בה. שלישית , נטען, כי המבקשים הם בני רשות ללא תמורה, ושעל-כן יש לפטרם מדמי שימוש במקרקעין ובחנות. רביעית , למצער, נטען, כי למצער אין לחייב את המבקשים בדמי שימוש בחנות, שמוסכם כי לא נבנתה על-ידי המשיבה. נטען, כי הטענות מגלמות שאלות בעלות חשיבות ציבורית, שכן ישנה בפסקי הדין הקודמים בהליך חריגה מעקרון משפטי לפיו בני רשות אינם משלמים דמי שימוש, וכן מהעיקרון לפיו נוהגת המשיבה לגבות דמי שימוש ממרכיב הקרקע בלבד. כן, נטען, כי על בית המשפט להבהיר מהי משמעות פרסומה של הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה.
הכרעה
ו.
לאחר העיון איני רואה מקום להיעתר למבוקש. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים החורגים מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת ומעלים סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123) ואין המקרה שלפנינו בא בגדרים אלה. דומה, כי חרף הטענה לפיה השאלה בעלת צביון עקרוני, למעשה, נגדרת המחלוקת בשאלה הקונקרטית, האם הודעת ההפקעה שרשמה הועדה אכן יצרה הפקעה הלכה למעשה. שאלה, זו כבר נדונה, כאמור, בשני בתי המשפט הקודמים ונענתה
שלא בחיוב.
ז.
גם לגופם של דברים איני רואה מקום להתערבות בגלגול ערעורי נוסף. טענת ההפקעה נדונה בפני שני בתי המשפט הקודמים, ושניהם הגיעו כנזכר למסקנה לפיה לא רכשה הועדה
זכות בנכס מכוח הערת ההפקעה. כפי שציין בית המשפט המחוזי (בעמ' 5-4 לפסק הדין), המבקשים עצמם ידעו שהקרקע שייכת למשיבה, דבר שנכתב מפורשות בחוזה הרכישה, אך בחרו שלא להודיע לה ולא פנו אליה להסדרת זכותם. לא למותר לציין, כי בית משפט השלום קבע שגם בלא להיזקק לשאלה אם נקנתה לועדה זכות מכוח ההערה, כלל אין זה בטוח שההפקעה תותר כל עיקר, שכן אינה עומדת בדרישה לפיה עליה להיות לצרכי ציבור. טענתם השניה של המבקשים, "זכות" הרכישה ללא מכרז, לא נטענה בפני בתי המשפט הקודמים ועל כן אין צורך לדון בה. שלישית , נטען כאמור, כי פסק הדין מהוה חריגה מהדין לפיו בני רשות של חינם אינם משלמים דמי שימוש. ואולם בית משפט השלום (ראו עמ' 8-7 לפסק דינו) קבע כממצא עובדתי, כי "לנתבעים ( המבקשים א"ר) אין כל זכות בנכס" ואף בית המשפט המחוזי ציין, והדברים מדברים בעד עצמם, כי המבקשים "ביקשו להמשיך ולאחוז בחנות ללא בסיס משפטי כלשהו" (עמ' 6 לפסק הדין) - כלומר, אין המבקשים נחשבים אף כבני רשות, וממילא הזכות אינה עומדת להם. לבסוף, נקבע כממצא עובדתי שלא המבקשים הם שבנו את המבנה, ושהמבקשים 2-1 לא הוכיחו את השקעתם בו. על כן בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, שייכת החנות למשיבה, ומשכך זכאית היא לדמי שימוש ראויים. איני מביע כל דעה בשאלה אם בידי
המבקשים עילות תביעה כנגד גורמים אחרים.
ח.
איני נעתר איפוא לבקשה.
ניתנה היום, י"ט באייר תש"ע (3.5.10).
ש ו פ ט