רע"א 1931/04 ארז עמרני נ. קצין התגמולים לפי חוק הנכים-תגמולים ושיקום

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא גילאור, והשופטים דר ושיף) בע"א 2071/01 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינה של ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 שליד בית משפט השלום בחיפה (להלן: ועדת הערר; החוק ) (כב' השופט וגנר והחברים שני וזילברמן) בע.נ 28/97.

2.המבקש ביקש להכיר בקשר סיבתי בין שירותי הצבאי לבין מחלת קרוהן ממנה הוא סובל, ולחילופין טען, כי מחלתו הוחמרה בשל התרשלות באבחונה ובשל ניתוח מיותר שבוצע בו, בפי הטבעת, כתוצאה מהאבחון השגוי. משדחה המשיב את הבקשה, פנה המבקש לועדת הערר. גם הועדה סרבה להכיר בקיומו של קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי של המבקש לבין מחלת הקרוהן, בהעדיפה חוות דעת מומחה מטעמו של המשיב, אשר נתמכה בחוות דעת של פאנל מומחים שמונה על ידי בית המשפט העליון לצורך הכרעה ברע"א 8373/96; ורע"א 2985/97, מאיר ואח' נ' קצין התגמולים , פד"י נז(1) 931). על פני חוות דעת מומחה מטעמו של המבקש. יחד עם זאת, הועדה קבעה כי קיים קשר של החמרה בין מחלתו של המבקש לבין השירות בשל האיחור באבחון המחלה והניתוח המיותר שעבר בעקבות האבחון השגוי, והעמידה את שיעור ההחמרה על שליש מאחוזי הנכות בגין המחלה.

המבקש ערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בחיפה. בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת מאיר, שם, - בו נקבע כי אין אסכולה רפואית מבוססת המצביעה על קשר סיבתי בין גורם סביבתי מסוים או דחק נפשי לבין היווצרותה או החמרתה של מחלת קורהן – דחה את הערעור לעניין קיומו של קשר סיבתי. כמו כן, הגם שנמנע מלהתערב בהחלטת הועדה להכיר בקשר של החמרה בין המחלה לבין השירות הצבאי, ציין בית המשפט כי ועדת הערר עשתה חסד עם המבקש בהכירה בהחמרה ובקביעת שיעורה.

3.המבקש עותר למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לעניין שיעור החמרת הנכות בלבד. לטענתו, ההכרה בהחמרת מחלתו אינה מעשה חסד באשר נבעה מהטיפול הרפואי הרשלני שנעשה בו במהלך שירותו הצבאי, וכי מבחני הפסיקה מורים כי יש להכיר בשיעורי החמרה גבוהים אצל חייל שפרצה אצלו מחלה תוך שירותי הצבאי ואשר המשיך למלא את חובותיו הצבאיות. העמדת שיעור ההחמרה על שליש בלבד, אף אינו עולה בקנה אחד עם הצעתו של בית המשפט, בהסכמת המשיב, לפיה יקבע למבקש שיעור החמרה של 50%.

המשיב בתגובתו טוען כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית ועניינה קביעתה העובדתית של ועדת הערר הנסמכת על שיקול דעתם המקצועי של הרופאים מבין חברי הועדה.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. עיקרה של הבקשה בבקשה להתערב בהכרעה עובדתית – מקצועית של הועדה הרפואית אשר עניינה אינו מעלה כל שאלה משפטית שראויה היתה לעלות בערעור בפני בית משפט שלערעור על פי סעיף 34(א) לחוק הנכים. על אחת כמה וכמה שאין היא מעלה שאלה בעלת אופי עקרוני כללי המצדיקה דיון בערכאה שלישית (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור , פד"י לו(3) 123). הועדה הפעילה את שיקול דעתה בעניינו של המבקש באופן ראוי, ופרטה את שיקוליה שעמדו בבסיס החלטתה. חוות הדעת הרפואית אותה אימצה לעניין אי-קיומו של הקשר הסיבתי קבעה גם כי הניתוח אותו עבר המבקש והאיחור באבחון מחלתו לא החמיר את מחלתו. אף על פי כן, בחרה הועדה לסטות מחוות הדעת לעניין זה ולנקוט גישה מקילה בקובעה, כי האבחון השגוי והניתוח גרמו להחמרה במצבו של המבקש. המבקש, לעומת זאת, לא הביא בבקשתו כל ראיה או טענה לגופו של עניין, ממנה ניתן ללמוד כי החמרת מחלתו היתה חמורה מהשיעור שנקבע לה על ידי הועדה.

הבקשה נדחית.