רע"א 1945/97 גינזבורג יוסף נ. גינזבורג אסתר

המבקש והמשיבה נשואים זה לזו משנת 1973. היחסים בין הצדדים עלו על שרטון, ובשנת 1995 הגישה המשיבה תביעה למזונות בשמה ובשם הקטינה.

המבקש פנה לבית המשפט לעניני משפחה בכפר סבא, בבקשה ליתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויותיו במחצית זכויות הבעלות על דירת המגורים של בני הזוג. ביסוד הבקשה עמדה העובדה, כי למרות שבעת רכישת הדירה היא נרשמה על שם שני בני הזוג, הרי שבמהלך 1990 העביר המבקש בהסכם את זכויותיו בדירה למשיבה, והעברה זו מצאה ביטוי במרשם המקרקעין. טענת המבקש היתה, כי אמנם הועברו זכויותיו בדירה, אולם היתה זו העברה על רקע מצוקה וחובות שלו, וחשש מפני הוצאה לפועל ועיקולים. לפיכך טענתו היתה כי המדובר בחוזה על תנאי לפיו עם תום קשייו הכספיים יוחזר לו חלקו. לחלופין טען, כי המדובר בחוזה למראית עין, שתכליתו הברחת הנכס ולא מתנה. המשיבה טענה, כי ההעברה היתה מלאה - אמנם במתנה אך מתנה מוגמרת, שכן כנגד זכויותיו קיבל המבקש עזרה בפרעון חובותיו.

עם פתח הדיון בבית המשפט הסכימו הצדדים כי הם מוותרים על שלב ההוכחות ויסתפקו בסיכומים בכתב לענין מהותה של ההעברה ללא תמורה של זכויותיו של המבקש בדירה למשיבה. בפסק דינו מיום 20.10.96, נדחתה תביעת המבקש. בית המשפט, בהתבסס על ההסכמה הדיונית שבין הצדדים, נתן אמון בגירסת המשיבה לענין נסיבות כריתת ההסכם, תוך שהוא דוחה את טענת המבקש לענין התקיימות הסכם על תנאי.

על פסק דין זה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו מיום 23.2.97, נדחה ערעורו של המבקש. בית המשפט דחה את טענת המבקש, לפיה נפלו פגמים דיוניים בהליך בערכאה הראשונה. בעיקר נדחתה טענת המבקש, לפיה שגה בית המשפט משלא ניסה לברר את שורשי הסכסוך במשפחה, תוך הזמנת תסקיר סעד, ולא נשמעו הצדדים בהליך קמא. כך, ציין המבקש, היה לבירור סוגיות אלה משקל מיוחד לאור תפקידו ומטרותיו של בית המשפט לעניני משפחה. לענין זה, ציין בית המשפט, כי מרבית הסכסוכים "המשפחתיים" נסתיימו - כאשר תביעת המזונות נסתיימה בפשרה ואילו צו ההגנה בוטל בהסכמה. לפיכך, ובייחוד לאור ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים ולפיה לא תובאנה ראיות והדין יחתך על פי הסיכומים והתצהירים - הרי שלא נפל, אליבא דבית המשפט המחוזי, כל פגם דיוני בהליך. אף לגופו של ענין נדחה ערעורו של המבקש. בית המשפט קבע, כי המבקש לא הרים את נטל ההוכחה הרובץ על הטוען לקיומו של הסכם למראית עין ולהיפך - הראיות מצביעות על העברה במתנה של הזכויות למשיבה. לפיכך נדחה ערעור של המבקש.

על החלטה זו מונחת בפני בקשת רשות ערעור. המבקש חוזר על טענותיו בהליכים קמא, ועיקרם הטענה בדבר הכשל הדיוני בהליך לאור מטרותיו של בית המשפט לעניני משפחה. כן טוען המבקש לגופו של ענין, ומבהיר כי שגה בית המשפט המחוזי בהנמקתו לענין קיומו של חוזה למראית עין ושגה בית המשפט לעניני משפחה בקביעתו בדבר הסכם המתנה. אליבא דמבקש, היעדרה של תשתית ראייתית מספקת - לאור ההסכמה הדיונית הלקויה - היא הגורם לטעויות אלה.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, טענותיו של המבקש לובשות איצטלה תקדימית בדבר ההליכים הדיוניים הנוהגים - והראויים לנהוג - בבית המשפט לעניני משפחה. דא עקא, כי לאור ההסכמה הדיונית שבין הצדדים והיעדר סממן "משפחתי" בסכסוך הנדון, בדין נפסק בערכאה קמא כי אין בנסיבות הענין כל שאלה לענין תקינות ההליך בבית המשפט לעניני משפחה. למעשה, אין בטענותיו של המבקש אלא בקשה מבית משפט זה לשוב ולבחון את ענינו לגופו של ענין, תוך סטיה מן ההסכמה הדיונית שהושגה. בכגון דא, אין עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה (ראה: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור

פ"ד לו(3) 123) ולפיכך, דין הבקשה להידחות.