רע"א 1978/08 cme devices llc נ. קיסריה אלקטרוניקה רפואית בע"מ

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט סגן הנשיא י' זפט )

מיום 29.1.2008 בבש"א 24307/07, אשר התנהלה במסגרת ת.א. 1655/07.

2.

בין המבקשת שלפניי, חברה אמריקאית בשם CME Devices LLC (להלן: החברה המשווקת או המשווקת ) לבין המשיבה, חברת קיסריה אלקטרוניקה, שהיא חברה ישראלית העוסקת בייצורו של ציוד רפואי מתקדם (להלן: החברה היצרנית או היצרנית ), נחתם חוזה הפצה בלעדי (להלן: החוזה או ההסכם ). בשנת 2007 החליטה היצרנית להביא את החוזה לכלל סיום, והגישה את ההליך העיקרי בבית המשפט קמא, ת.א. 1655/07, כנגד המשווקת. במסגרת אותו הליך ביקשה היצרנית כי יינתנו לה סעדים זמניים על פי הפירוט הבא: צו האוסר על המשווקת לייצר, להפיץ, לשווק או למכור את מוצרי היצרנית; צו האוסר על המשווקת להמשיך ולהציג עצמה כמשווקת מורשית של היצרנית; צו האוסר על המשווקת לייצר, להפיץ, לשווק או למכור מוצרים המתחרים במוצרי היצרנית; צו המורה למשווקת להעביר ליצרנית באופן מיידי רשימה של כל הלקוחות אשר רכשו את מוצרי היצרנית כדי שזו תוכל ליתן להם שירות; צו המורה למשווקת למסור ליצרנית רשימת מלאי של כל מוצרי היצרנית אשר נרכשו על ידי המשווקת וטרם נמכרו על מנת שהיצרנית תוכל לרוכשם בחזרה מן המשווקת; צו המורה למשווקת למסור לידי היצרנית את כל החומר הפרסומי וכל חומר כתוב אחר הקשור למוצרי היצרנית.

3.

ביום 20.6.2007 ניתנה החלטתו של בית המשפט קמא (כב' השופט י' זפט ) בבקשת היצרנית לסעדים זמניים (להלן: ההחלטה הראשונה ). בהחלטתו זו, העניק בית המשפט קמא ליצרנית את כל שורת הסעדים המבוקשים על ידה.

4.

החודשים חלפו, ובחודש דצמבר 2007 הגישה החברה המשווקת בקשה לעיון חוזר בתיק זה (בש"א 23407/07). בבקשה זו ביקשה המשווקת אחד משני סעדים חלופיים: ראשית, ביקשה המשווקת כי בית המשפט יעיין מחדש בהחלטתו הראשונה ויבטל, בעקבות עיון מחודש זה, את צו המניעה שניתן במסגרת ההחלטה הראשונה ככל שהוא נוגע לאיסור מכירת מלאי המוצרים המצוי בידי המשווקת (להלן: המלאי ). לחילופין, ביקשה המשווקת כי בית המשפט יורה ליצרנית לרכוש 'לאלתר' את מלאי מוצריה המצוי בידי המשווקת, בשווי של 475,342 דולר ארה"ב.

5.

בקשה זו של המשווקת נדחתה על ידי בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 29.1.2008 (להלן: ההחלטה השנייה ). בהחלטתו זו קבע בית המשפט קמא כי משהמשווקת לא ערערה על החלטתו הראשונה, מסתבר שאין לה צורך אמיתי בסעד הראשון המבוקש על ידה. בהקשר זה הזכיר בית המשפט קמא כי היצרנית הסכימה שהמשווקת תשווק את המוצרים שברשותה בחלוף 12 חודשים מיום סיום ההסכם, ובלבד שהמשווקת לא תציג עצמה כפועלת מטעם היצרנית, לא תציג מוצרים משומשים כחדשים ולא תמכור מוצרים מועתקים ביחד עם מוצרים מן המלאי שברשותה. כמו כן קבע בית המשפט קמא כי הסעד החלופי המבוקש על ידי המשווקת הוא סעד שמקומו להתברר בהליך העיקרי ולא כסעד ביניים, בין היתר בשל העובדה שקיימת מחלוקת בין הצדדים באשר למהותו של המלאי הנותר. עוד ציין בית המשפט קמא כי אם לא יינתן למשווקת הסעד המבוקש, ייגרם לה לכל היותר נזק כספי הניתן להערכה ולתביעה, וגם מטעם זה אין לתת למשווקת את הסעד המבוקש על ידה כסעד ביניים. לבסוף השית בית המשפט קמא את הוצאות היצרנית, בסך 10,000 ₪, על המשווקת. על החלטתו השנייה של בית המשפט קמא הוגשה בקשת רשות הערעור.

עיקר טענות המשווקת

6.

המשווקת מרחיבה את היריעה בתוקפה את אופן יישומה והפעלתה של תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א ), שכותרתה "עיון מחדש", על ידי בית המשפט קמא, וטוענת כי טעה בית המשפט קמא בהחילו על תקנה זו את המבחנים השונים הנגזרים ומופעלים במסגרתה של תקנה 362 לתקנות סד"א, שכותרתה "בקשה לסעד זמני". לטענת המשווקת, תקנה 368 נועדה בעיקרה לשרת את מי שכנגדו ניתן הסעד הזמני, אשר נפגע למעשה מסעד זה עוד קודם שהוכרעה התובענה כנגדו ועוד קודם שנקבעה קביעה חלוטה בדבר חיובו בדין. משכך, טוענת המשווקת, מן הראוי שלא להוסיף על הדרישות המופיעות בתקנה 368 את הדרישות המופיעות בתקנה 362, אלא להקל על בעל הדין שכנגדו הוצא צו עוד קודם שהוכרע הדין כנגדו. בפרט מתמקדת המשווקת במבחני השיהוי, ניקיון הכפיים והסעד הכספי, המהווה חלק ממאזן הנוחות. כל אלה, טוענת המשווקת, אין מקומם בבקשה לעיון מחדש, המיועדת בעיקרה למי שהסעד הזמני הוצא כנגדו, עוד בטרם התבררה במלואה התביעה ועוד טרם שנקבע סופית כי הוא חייב בדין. לאור האמור, מבקשת המשווקת כי מבחן השיהוי שהפעיל כב' השופט זפט בבית המשפט קמא לא יופעל ביחס לבקשתה, וכי לא תיזקף לחובתה, בעת בחינת הבקשה, העובדה שהחליטה שלא לערער על החלטתו הראשונה של בית המשפט קמא.

7.

לגופו של הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים, טוענת החברה המשווקת כי בבקשתה למתן הסעדים הזמניים, העלתה היצרנית שורה של טענות מרחיקות הלכת, לפיהן המשווקת מסכנת את חיי הלקוחות הצורכים את מוצרי היצרנית, גונבת את קניינה הרוחני של היצרנית, מאיימת להעתיק את מוצריה ומעוולת בגניבת עין, ולאור כל זאת, דרושים ליצרנים הסעדים הזמניים אותם ביקשה בדחיפות רבה. עוד מזכירה המשווקת כי בין הסעדים שנתבקשו וניתנו, היה העברתה של רשימת מלאי של עודפי הסחורה מתוצרת היצרנית, שעודם מצויים בידי המשווקת, על מנת שהיצרנית תוכל לנצל את זכותה החוזית לרכוש מחדש את המוצרים האמורים מידי המשווקת. דא עקא, שעל פי טענת המשווקת, מאז ניתנו הצווים הזמניים, לא הפגינה היצרנית כל דחיפות או בהילות לקיימם במלואם. באופן מדוייק וספציפי יותר, מלינה המשווקת על כך שלמרות הצהרותיה וטענותיה החריפות בבקשה למתן הסעדים הזמניים, לא טרחה היצרנית, לרכוש בחזרה מן המשווקת את עודפי מוצריה שלא שיווקה, בתנאים הקבועים בחוזה ביניהן. המשווקת פורשת שורה ארוכה של טענות כנגד התנהלותה של היצרנית, כאשר המסקנה הסופית אותה היא מבקשת לגזור כי היצרנית כלל לא נזקקה, וגם כלל לא האמינה שנזקקה, לסעדים הזמניים הגורפים אותם ביקשה וקיבלה, ולכן גם עתה, אין היצרנית מתנגדת שהמשווקת תמשיך ותחזיק, ואפילו תמכור, את שארית מלאי המוצרים שברשותה. לאור כל זאת מסיקה המשווקת כי היצרנית כלל לא התכוונה לרכוש את מלאי מוצריה המצוי בידי המשווקת.

עיקר טענות היצרנית

8.

טענתה העיקרית של היצרנית הינה כי הבקשה הפכה למעשה תיאורטית ואקדמית בשל העובדה שביום 28.3.2008 תמו 12 חודשי איסור התחרות הקבועים בהסכם בין הצדדים, ומשכך המשווקת אינה מנועה עוד מלמכור בשוק את יתרת המלאי שברשותה – בכפוף, כמובן, לכך שלא תציג עצמה עוד כמשווקת של היצרנית, שלא תמכור מוצרים משומשים כחדשים ושלא תשווק מוצרים מועתקים ביחד עם מוצריה של היצרנית.

9.

כמו כן מזכירה היצרנית כי ההלכה היא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות הדיוניות של הערכאה הראשונה, ובמיוחד לא בהחלטות הנוגעות למתן סעדים זמניים. עוד טוענת היצרנית בהקשר זה כי בבקשת רשות הערעור העלתה המשווקת טענות חדשות שלא נטענו ולא הועלו בפני בית המשפט קמא, ובפרט – תקיפה של החלטתו הראשונה של בית המשפט קמא. היצרנית מדגישה בהקשר זה כי המשווקת בחרה שלא לערער על החלטתו הראשונה של בית המשפט קמא, ובכלל זה לא על האיסור שהוטל עליה למכור את מוצרי היצרנית ולא על היעדר חיובה של היצרנית לרכוש ברכש-חוזר את מלאי המוצרים שברשות המשווקת. היצרנית סומכת ידיה על קביעתו של בית המשפט קמא כי מאזן הנוחות נוטה לטובת היצרנית, וגם על קביעתו של בית המשפט קמא כי נפל שיהוי בבקשת המשווקת לעיון חוזר, המלמד כי אין לה צורך של ממש בסעדים המבוקשים.

10.

עוד טוענת היצרנית כי בקשתה של המשווקת כי היצרנית תחוייב לרכוש ממנה את יתרת המלאי היא סעד כספי סופי , שאין זה מן הראוי לדון בו במסגרת דיון בסעדים זמניים, ובוודאי שלא במסגרת בקשה לעיון חוזר.

כמו כן טוענת היצרנית כי הבקשה משוללת יסוד לגופה, ונגועה בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים, וזאת משום שהמשווקת מנסה למכור ליצרנית סחורה פגומה ומשומשת שהוחזרה על ידי הלקוחות, על פי מחירון של מוצרים חדשים, מה גם שלטענת היצרנית, המשווקת המשיכה למכור את המוצרים בניגוד לצו המניעה ותוך ביזוי החלטתו הראשונה של בית המשפט קמא.

11.

ביתר הרחבה פורשת היצרנית, בתגובתה לבקשת רשות הערעור של המשווקת, את נקודת מבטה על ההשתלשלות העובדתית של היחסים בין הצדדים, מעת סיום ההסכם ועד השלב בו אנו מצויים עתה. בפרט, מכחישה היצרנית כי הצורך הדחוף שהציגה בפני בית המשפט קמא בעת בקשתה הראשונית לקבלת הסעדים הזמניים נועדה, בעיקרה, לצורך ביצוע הרכש החוזר של המלאי, ומחדדת כי עיקר המטרה היתה לקבל את רשימת הלקוחות הנזקקים לשירותי התחזוקה והתמיכה של היצרנית.

12.

לעניין העומד בלב הבקשה של המשווקת – הרכש החוזר של המלאי – טוענת היצרנית כי אין היא מחוייבת, לא מכוח ההסכם בין הצדדים ולא מכוח החלטותיו של בית המשפט קמא, לרכוש את המלאי, אלא ההסכם בין הצדדים הקנה לה את הכוח להחליט האם לבצע רכש חוזר, אם לאו. עוד שבה היצרנית ומדגישה כי בחודש מרץ 2008 תמו 12 חודשי איסור התחרות, ולכן ממילא רשאית המשווקת למכור את המלאי שברשותה, במגבלות שפורטו מעלה. לבסוף, טוענת היצרנית כי הסעד המבוקש על ידי המשווקת הינו סעד שלעולם אינו יכול להינתן במסגרת בקשות ביניים לסעדים זמניים, שכן למעשה מבוקש סעד כספי סופי וחיוב של היצרנית לרכוש סחורה שמהותה שנויה במחלוקת בין הצדדים. עיקר טענתה של היצרנית בהקשר זה הוא כי המשווקת ניסתה למכור לה במסגרת הרכש החוזר סחורה משומשת ופגומה, ולא מלאי מוצרים חדש שלא נעשה בו שימוש, וזו היתה הסיבה לסירוב היצרנית לרוכשו, בוודאי בסך 80% מן המחיר הראשוני בו נמכר, כפי שנקבע בחוזה. עוד טוענת היצרנית כי המשווקת מנסה למכור לה, במסגרת הרכש החוזר, ציוד שמעולם לא נרכש על ידי המשווקת, אלא סופק חינם, על ידי היצרנית, לטובת הלקוחות – אך לא הופץ על ידי המשווקת ללקוחות. ועוד טוענת היצרנית כי המשווקת הפרה את צו הביניים שניתן בהחלטתו הראשונה של בית המשפט קמא, בכך שהמשיכה למכור חלק מן המלאי שברשותה.

דיון והכרעה

13.

הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, וכי אין מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא. כדי להגיע למסקנה זו אין צורך להידרש אלא לחלק מטענות הצדדים.

14.

מקובלת עליי הדרך שהתווה כב' השופט זפט בבית המשפט קמא, המבחינה בין הסעד הראשי המבוקש, הוא ביטול צו המניעה שניתן בהחלטה הראשונה, לבין הסעד החלופי שהתבקש, הוא חיוב היצרנית ברכישת המלאי השנוי במחלוקת.

15.

באשר לסעד הראשי , שעניינו ביטול צו המניעה האוסר על המשווקת למכור את המלאי שברשותה - מקובלת עליי טענת היצרנית כי סעד זה הפך למעשה לתיאורטי, באשר בחודש מרץ 2008 תמו 12 חודשי איסור התחרות הקבועים בחוזה, והמשווקת חופשית למכור את המוצרים שברשותה בשוק – בכפוף למגבלות שלא תציג עצמה כפועלת מטעם היצרנית, שלא תציג מוצרים משומשים כחדשים ושלא תמכור מוצרים מועתקים ביחד עם מוצרים מן המלאי הנותר – כאמור בהחלטת בית המשפט קמא. בהקשר זה אני רואה לנכון לציין שבניגוד להודעת המשווקת מיום 28.4.2008, הצו שניתן במסגרת ההחלטה הראשונה של בית המשפט קמא לא היה בלתי מוגבל בזמן, אלא התייחס במפורש לתקופת 12 חודשי איסור התחרות (פיסקה ד' בעמ' 7 להחלטה הראשונה, מיום 20.6.2007). כמו כן, אני דוחה בהקשר זה את טענה נוספת שנטענה בהודעת היצרנית מיום 28.4.2008, כאילו אין לסעיף אי התחרות הקבוע בחוזה בין הצדדים שום נפקות, באשר הוא מדבר במוצרים מתחרים ולא במוצריה של היצרנית עצמה. טענה זו צריכה היתה להיטען, למעשה, בערעור על ההחלטה הראשונה של בית המשפט קמא. משערעור כאמור לא הוגש, אין מקום להידרש לטענה זו עתה, במסגרת ערעור זה על ההחלטה השנייה.

16.

באשר לסעד החלופי – אכן הסעדים שניתנו בהחלטתו הראשונה של בית המשפט קמא הותירו את המשווקת עם מלאי שאין ביכולתה למכור למשך תקופת איסור התחרות. תקופה זו כבר מאחורינו. ואולם, כפי שציין כב' השופט זפט בהחלטתו השנייה: "קיימת בין הצדדים מחלוקת באשר למהות המלאי הנותר. מחלוקת זו ראוי ונכון לברר בהליך עיקרי מתאים ולא במסגרת הליך ביניים". השאלות העיקריות השנויות במחלוקת בעניין זה הן שאלת טיבו של המלאי ושאלת קיומה או אי קיומה של חובה ליצרנית לרוכשו ברכש חוזר. השאלה הראשונה מחייבת בדיקה עובדתית של המסמכים שהגישו הצדדים, ואילו השאלה השנייה מחייבת פרשנות של הסכם ההתקשרות בין הצדדים. ואולם, שתי השאלות הללו אינן נובעות ואינן נגזרות מן ההחלטה הראשונה, בה ניתנו צווי המניעה, ולכן גם הבקשה "לעיון מחדש" אינה יכולה לעסוק בשאלות אלה. מקומן, כפי שקבע כב' השופט זפט, בהליך עיקרי מתאים. משכך, גם אין מקום כי יינתן סעד זמני בעניין זה. בוודאי אין מקום לכך שבית משפט זה יכריע בשתי השאלות הללו עוד בטרם הוכרעו על ידי הערכאה הראשונה לגופן.

17.

למעשה, ניתן לראות בסעיפים ב'-ג' בהחלטה השנייה כי בית המשפט קמא התייחס לשתי השאלות האלה כאילו עלו במסגרת בקשה חדשה ועצמאית לסעד זמני באותו 'הליך עיקרי מתאים' שלא הוגש. תוך התייחסות זו, קבע בית המשפט קמא כי "הסעד החלופי המבוקש ביחס למלאי הנותר מהווה סעד סופי הראוי להתברר במסגרת הליך עיקרי ולא כסעד ביניים", ועוד קבע כי: "אם לא יינתן למפיצים הסעד המבוקש, לכל היותר ייגרם להם נזק כספי הניתן להערכה אותו יוכלו לתבוע". לא מצאתי פגם בשיקולים אלה.

18.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, והחלטת בית המשפט קמא נותרת בעינה עד למתן החלטה אחרת על ידי הערכאה הדיונית או עד להכרעה בתובענה גופה. המבקשת תשא בשכר טרחת עורך דין המשיבה בסך 15,000 ש"ח + מע"מ.