רע"א 1983/16 פ.ע ברעוז אוטומציה בע"מ נ. ניסים עובד

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר שרון ) מיום 3.2.2016 בע"א 58526-06-14, במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' פרוסט-פרנקל ) מיום 12.5.2014 בת.א. 31835-08.

2.

המבקשת 1 (להלן: ברעוז ) הוקמה בשנת 1993 על ידי המבקש 2 (להלן: המבקש ) והמשיב, אשר היו מנהליה, ובשנת 1999 נקבע כי זכויות החתימה בה יהיו של המבקש והמשיב יחד, בצירוף חותמת החברה. המבקש והמשיב הוחתמו על ידי בנק דיסקונט ( להלן: הבנק ), בו ניהלו את החשבון הדביטורי של ברעוז, על טופס דוגמאות חתימה, בו צוין כי חתימות המבקש והמשיב בצירוף חותמת החברה מחייבות את האחרונה. המבקש והמשיב היו שותפים גם בחברה נוספת, אורן טכנולוגיות מדחסים (99) בע"מ (להלן: אורן ) , כאשר המבקש היה המנהל המקצועי שלה, והמשיב היה אחראי על ניהולה הפיננסי, תפקיד שכלל גבייה מלקוחות והפקדת כספים בבנק. בשנת 2001 החלה לפעול חברה נוספת בבעלות משותפת של המבקש והמשיב - טכנולוגיות אוויר דחוס פי.אהה.טי. בע"מ (להלן: פאט ) - אשר נוהלה על ידי המבקש. סמוך לאחר הקמתה, גמר בדעתו המבקש להיפרד מהמשיב עקב מחלוקות שנתגלעו ביניהם, ובשנת 2002 הוחלט למכור את פעילות ברעוז לחברה בשם לדיקו. סוכם כי המשיב יעבוד כשכיר בלדיקו ויופטר מהתחייבויותיו הקודמות לפאט, וכנגד זה יוותר על מניותיו בפאט. עוד סוכם, כי התמורה ממכירת פעילות ברעוז ללדיקו תיועד תחילה לסילוק חובותיהן של ברעוז ואורן.

בין ברעוז, אורן ופאט שרר קשר עסקי, כאשר קשר הדוק במיוחד שרר בין ברעוז לאורן, אשר בא לידי ביטוי בתחום הפיננסי, שכן ההתנהלות העסקית של אורן הייתה דרך חשבון הבנק של ברעוז. כך, למשל, התקבולים של אורן עברו לחשבון ברעוז, והתשלומים לספקי אורן שולמו על ידי ברעוז. בשנת הפעילות הראשונה של פאט היה גם לה קשר פיננסי עם ברעוז, עד אשר הסדירה חשבון נפרד עבור פעילותה.

3.

המבקשים הגישו תביעה נגד המשיב ונגד הבנק ( הבנק נמחק בהסכמה מהתביעה בשלב מאוחר יותר) , בה נטען כי בשנת 2002 גילה המבקש כי זויפה חתימתו על שיק של ברעוז אשר נמשך ועמד על סכום של 200,000 ₪. בעקבות זאת הבהיר המבקש לבנק כי נמשך מהחשבון שיק ללא חתימתו ואישורו, ודרש ממנהל הבנק לבדוק בקפדנות את השיקים שיימשכו מהחשבון מעתה והלאה, וכך אכן עשה הבנק. עוד נטען, כי בסביבות שנת 2004 גילה המבקש, לאחר בדיקת תדפיסי החשבון, העתקי השיקים וההעברות שבוצעו בחשבונה של ברעוז, כי הבנק כיבד שיקים והעברות כספים בסכומים גבוהים ושלא בהתאם לזכויות החתימה בחשבון. נטען כי רוב השיקים נמשכו לכאורה על ידי ברעוז, אך למעשה חתימת המבקש עליהם זויפה על ידי המשיב. המבקש גרס כי מדובר במשיכות יתר שלא על דעתו בסכום של 688,333 ₪, אך לצורכי אגרה הועמדה התביעה על סך 300,000 ₪.

מנגד, המשיב טען כי במהלך הדיונים לגבי הפירוד בינו לבין המבקש, הוסכם בין השניים שעם מכירת פעילותה של ברעוז ללדיקו, יסולקו תחילה חובות ברעוז ופאט, ונקבע כי מניותיו וזכויותיו של המשיב בפאט תועברנה למבקש, ובתמורה יקבל המשיב 200,000 ₪, הוא סכום השיק שנפרע ושלטענת המבקש חתימתו עליו זויפה. עוד טען המשיב, כי חתימתו של המבקש לא זויפה, וכי כל השיקים נחתמו על ידי המבקש מראש ושימשו לתשלום חובות החברות.

4.

בית משפט השלום בתל אביב-יפו דחה את תביעת המבקשים, תוך שקבע כי אין לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעמם, גרפולוג אשר בדק חתימות שחתם לכאורה המבקש על גבי 31 שיקים שבמחלוקת וחיווה את דעתו כי מדובר ב"זיוף בולט וגרוע" של חתימתו של המבקש. בית המשפט דחה את מסקנות המומחה - מבלי שהוצגה בפניו חוות דעת נגדית של מומחה מטעם המשיב - וזאת נוכח תשובותיו המתחמקות, סתירות שהתגלו בתוך עדותו ובין עדותו לבין עדויות של עובדי הבנק, וכן עקב העובדה שהשיקים שאותם בדק לא היו מקוריים, אלא צילומים בלבד. לעומת זאת, בית המשפט קיבל את עדותו של עו"ד פנסו, אשר היה מעורב בפירוק השיתוף בין המבקש למשיב, וקבע כי עולה ממנה כי הוסכם בין המבקש למשיב שסך של 200,000 ₪ מכספי מכירת הפעילות העסקית של ברעוז ללדיקו יועבר למשיב. כן נקבע, על סמך עדויות של עובדי הבנק, כי המבקש לא דרש מהבנק להשיב את הסך הנ"ל מחשבון המשיב לחשבון ברעוז, על אף שאפשרות זו הוצעה לו, ומכאן שהוא הסכים להעברה זו. לפיכך, בית המשפט קבע כי המבקש ידע שסכום זה הועבר למשיב כדין. בית המשפט דחה אף את טענותיו של המבקש באשר לשיקים אחרים שלטענתו לא חתם עליהם ולא ידע על פירעונם, ובסיכומו של דבר, קבע כי הוא מקבל את גרסת המשיב במלואה, והורה על דחיית תביעתו של המבקש.

5.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה את ערעורו של המבקש, לאחר שבחן את טענות הצדדים אך לא מצא כל מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות, במסקנותיו ובהתרשמותו של בית משפט השלום מהעדים והראיות.

6.

עתה מונחת לפני בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית משפט קמא. עיקר הטענות בבקשה הוא חזרה על טענות שהועלו בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ואשר נדחו בפסק דינו של בית משפט קמא. כן נטען בבקשה, כי פסק דינו של בית משפט קמא "חוטא בכך שהוא נמנע מלבחון באופן ענייני את מסקנותיה של הערכאה הדיונית ופוטר את עצמו בכך שמדובר בקביעות מהימנות שאין ערכאת הערעור מוסמכת להתערב בהן", וזאת, לטענת המבקשים, למרות שאין מדובר בקביעות עובדתיות הנסמכות על התרשמותו של בית משפט השלום, אלא "בהסקת מסקנות ואף בקביעות כוללניות של הערכאה הדיונית מסוג 'אני מקבל את גרסת הנתבעים' (בהן ניתן ואף חייב היה בית משפט קמא להתערב)".

7.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). כאמור, טענותיהם של המבקשים הן ברובן "ערעוּריוׂת" ומהוות חזרה על טענות שהועלו בערעור בפני בית משפט קמא. ניכר כי עניינה של הבקשה הוא כל כולו בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות לסכסוך שבין הצדדים, ולא מתעוררת אפוא כל שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה ליתן למבקשים רשות לערער על פסק דינו של בית משפט קמא. למעלה מן הצורך, אציין כי גם לו סברתי שנפלה שגגה בפסקי הדין דלמטה - ואיני קובע כלל שכך אירע - לא היה בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור

(חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי

214, 216 (מהדורה שלישית, 2012) והאסמכתאות שם).

8.

סוף דבר :

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.