רע"א 202/98 צרפתי צבי ושות' חברה לבנין וקבלנות בע"מ נ. מינהל מקרקעי ישרא

המשיב פירסם מכרז להקצאת מתחמי קרקע לבנייה למגורים. המבקשת הגישה הצעה לרכישת אחד המתחמים. הצעתה היתה הגבוהה ביותר, אך עמדה על פחות מ50%- מן השווי המוערך של הקרקע על-פי חוות-דעתו של השמאי הממשלתי. עקב המחירים הנמוכים שהוצעו, וכמקובל עליה שלא להקצות קרקע תמורת פחות מ50%- משווייה המוערך, החליטה ועדת המכרזים שלא להקצות את המתחם האמור; ולגבי מתחם זה פירסם בינתיים המשיב מכרז חדש.

המבקשת עתרה לבית המשפט המחוזי, על דרך המרצת-פתיחה, למתן פסק דין הצהרתי המכריז על זכייתה במכרז. כן ביקשה, במעמד צד אחד, הוצאת צו מניעה זמני האוסר על המשיב לקבל הצעות במסגרת המכרז החדש, אשר פורסם בגין המתחם האמור, או להתקשר בהסכם עם מי מן המציעים. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני ולפניי בקשה למתן רשות-ערעור על החלטתו. בשל הדחיפות הנובעת מלוח הזמנים שנקבע במכרז החדש הועדתי את הבקשה לדיון במעמד הצדדים.

טענתה העיקרית של המבקשת היא, כי בפירסום המכרז המשיב לא עמד בתנאים שקבעה מועצת מקרקעי ישראל בהחלטתה מס' 789 מיום 26.6.97, שלפיה היה עליו לקבוע מחיר מינימום בהתאם לנוסח המכרז או בהתאם להערכת השמאי, ולצרף את הערכת השמאי למסמכי המכרז; ומשלא קוימו תנאים אלה חובה היתה על ועדת המכרזים להקצות את המתחם למבקשת בהיותה בעלת ההצעה הגבוהה ביותר. בפועל, כמסתבר, המשיב אכן לא קיים בגין המכרז האמור את תנאי החלטתה של מועצת מקרקעי ישראל; והשאלה שנתעוררה היתה אם מחדל זה מקים זכות למבקשת, שהצעתה תתקבל רק בשל היותה ההצעה הגבוהה ביותר. השופט המלומד השיב לשאלה זו בשלילה ואני סבור שהדין עמו. אם וככל שהיו למבקשת השגות על עמידתו של המכרז בתנאי החלטתה של מועצת מקרקעי ישראל, היה עליה להעלותן בשלב פירסומו של המכרז, ועל כל פנים לפני פתיחתן של ההצעות. משלא עשתה כן, אין היא זכאית ליותר ממה שמקנים לה דיני המכרזים ותנאי המכרז בפועל.

אף אלמלא נכלל במכרז תנאי מפורש, לאמור, כי "מינהל מקרקעי ישראל שומר לעצמו את הזכות לקבל כל הצעה שהיא או לדחות את כל ההצעות לרבות הגבוהה ביותר", לא יכול להיות למבקשת פיתחון-פה להשיג על החלטת ועדת המכרזים שלא להקצות את הקרקע לאף אחד מן המציעים. שהלוא מכרז, על-פי סיווגו המקובל, אינו אלא הזמנה להגיש הצעות, ובידי ועדת המכרזים "להחליט על בחירת ההצעה המתאימה ביותר או להחליט שלא לבחור כל הצעה שהיא, והכל במטרה להבטיח את מרב היתרונות לעורך המכרז" (תקנה 21(א) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג1993-). ומשמצאה ועדת המכרזים בענייננו, כי המחירים שהוצעו במכרז נופלים במידה ניכרת מן השווי המוערך של הקרקע, רשאית היתה להחליט שלא להקצות כלל את המתחם. למבקשת אין עילה לתבוע שהקרקע תוקצה לה, שכן "אין לאף גורם זכות מוקנית לזכות ברכוש הציבור ובוודאי לא במחיר נמוך מערכו" (הנשיא שמגר בבג"ץ 81/85 חסיד נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד לט(3) 424, 425).

המבקשת ביקשה להראות כי הצעתה במכרז היתה סבירה. ראשית, מפני שאם למחיר שהוצע על-ידה יוספו הוצאות הפיתוח ומע"מ, הסכום שיתקבל יעלה על 50% מהערכת השמאי; ושנית, מאחר והערכת השמאי, כשלעצמה, היתה שגויה. בטענה הראשונה אין ממש (ראו ע"א 8116/95 חברת האחים ישראל בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל [טרם פורסם], בו נקבע כי בהשוואת ההצעות במכרז לשווי שנקבע על-ידי השמאי נזקקים למחירים המוצעים תמורת הקרקע ללא הוצאות הפיתוח). גם בטענתה השניה, שהיא מסוג הטענות שהיה עליה להעלות לפני סיום המכרז, אין המבקשת יכולה להישמע.

סיכומם של דברים הוא, שהמבקשת לא הראתה שתובענתה לכאורה מגלה עילה לקבלת פסק הדין ההצהרתי המבוקש בה. בדין איפוא דחה בית המשפט המחוזי את בקשתה לצו מניעה זמני. הבקשה לרשות ערעור על החלטתו נדחית. המבקשת תשלם למשיב שכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח.