רע"א 2030/06 בתיה בק נ. סוזן פרץ

1.למבקשת, בתיה בק (להלן: "בתיה") שתי חנויות צמודות בשוק העירוני בבאר-שבע בהן מנוהל בית מאפה ולהן דלפק מכירה. סמוך לדלפק המכירה נמצא דוכן של המשיבה 1, סוזן פרץ (להלן: "סוזן") לממכר פירות וירקות. בין בעלות הדין מתנהל סכסוך משפטי ארוך שיסודו בטענת בתיה לפיה הדוכן מונע ביצוע מכירת המאפים ללקוחות באמצעות הדלפק ומפריע הפרעה ממשית לניהול בית המאפה.

2.כבר בשנת 1987 הגישה בתיה תביעה נגד סוזן לסילוק יד בגין מטרד ליחיד. התביעה נדחתה ואולם בית משפט השלום בבאר-שבע קבע כי סוזן זכאית לסעד שביקשה על יסוד עילה קניינית, למרות שעילה זו לא נטענה על ידי בתיה. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור שהגישה סוזן בטענה שפסק הדין ניתן על יסוד עילה שלא נטענה וביטל את פסק הדין של בית משפט השלום (להלן: "ההליך הראשון"). בשנת 1993 תבעה בתיה את סוזן שוב על בסיס עילת המטרד ליחיד וכן על פי העילה הקניינית וכן תבעה את עיריית באר שבע כנתבעת נוספת (להלן: "העירייה"). טענות מקדמיות שהעלו המשיבות נדחו.

3.בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט א' ואגו) קבע לאחר שמיעת הראיות ועיון בסיכומי הצדדיים כי בתיה לא הוכיחה שינוי במצב העובדות והנסיבות בשטח בכל הקשור לדוכן של סוזן מאלו שהיו קיימות עת נדחתה תביעתה בעבר בגין עילת המטרד ליחיד. עוד קבע כי לא ניתן לקבוע ממצאים לגבי מצבו הפיזי של הדוכן וגודלו. לפיכך קבע כי בתיה היתה מנועה מלהגיש הליך מחודש בגין מטרד ליחיד לאור קיומו של מעשה בית דין. אשר לעילה הקניינית, סבר בין המשפט כי יש לדחות את התביעה לגופה בשל העדר ראיות, שכן הצבת הדוכן נעשתה על פי היתר מהעירייה, והפעלתו נעשית כדין מכח רישיון עסק שהוענק לסוזן. בית המשפט הוסיף כי אין בסיס לקבוע כי הצבת הדוכן טעונה היתר בניה ואין יסוד לטענה שמדובר ב"מעשה בלתי חוקי". לפיכך דחה את התביעה.

4.על פסק הדין הגישה בתיה ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בית המשפט (כב' השופטים י' טימור, סגן-נשיא, נ' הנדל וש' דברת) החליט לדחות את הערעור בקובעו כי בנסיבות שהוכחו בפני בית משפט השלום, אין כל מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע ולא נמצאה כל טעות שבחוק בפסק הדין שנתן. על פסק הדין הגישה בתיה את הבקשה שבפניי ובה היא טוענת כי הבקשה מעלה שתי שאלות עקרוניות, האחת, האם הצבת דוכן של קבע בשוק טעונה היתר בניה, והשניה, היקף תחולת "הלכת הממצא המזיק". בתיה טוענת כי הקמת הדוכן טעונה היתר בניה, לאור מגמת הפסיקה להרחיב את המונח "בניין" ולאור מהותו וממדיו של הדוכן, הפועל למעלה מ-23 שנים. לטענתה, אישור הקביעה כי אין הצבת הדוכן טעון היתר בניה תשליך על מדיניות קבלת היתרים לדוכנים בשוק אף מחוץ לעיר באר-שבע. אשר לטענה השניה, לדעת בתיה לא היה מקום לקבוע כי אינה יכולה לתקוף את דחיית הטענה בדבר העדר מטרד ליחיד בהליך הראשון כיון שלא הגישה בזמנו בקשת רשות לערער, לאחר שפסק הדין של בית משפט השלום בוטל בערעור בהליך הראשון.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, כפי שקבע, בית משפט השלום, אפשר שההחלטה להפעלת הדוכן סמוך לחנויות היתה בעייתית מה שגרם לשנות סכסוך וסבל לשני הצדדים וחבל על כך, ואולם משהוכח כי הפעלת הדוכן על ידי סוזן נעשתה כדין וכי העירייה עצמה לא דורשת היתר בניה להפעלת הדוכן, אין מקום להיענות לבקשת בתיה ולהרשות לה לערער שוב בשאלה האם הפעלת הדוכן דורשת היתר כאמור. אוסיף כי בית משפט השלום בחן את הצילומים של הדוכן וקבע כי "אין בו שום מאפיין של מבנה או מחובר של קבע לקרקע" ומדובר בממצא עובדתי שאין להתערב בו. אשר לתחולת "הלכת הממצא המזיק", קבע בית משפט השלום כי משבוטל פסק הדין של בית משפט השלום בערעור בהליך הראשון היתה פתוחה בפני המבקשת הדרך לבקש לערער על דחיית תביעתה בגין עילת מטרד ליחיד ומשלא עשתה כן נוצר כלפיה מעשה בית דין. בדין קבע כך בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי אישר קביעה זו ולא מצאתי כי יש בטענות בתיה בעניין זה כדי לאפשר לה לערער עליהן בגלגול נוסף. בסופו של דבר, פסק הדין ניתן על יסוד ממצאים עובדתיים שלפיהם לא הוכח שינוי נסיבות המצדיק התערבות בדחיית עילת המטרד ליחיד או ואף לא הוכחה העילה הקניינית. כלל הוא כי התערבות בממצאים שבעובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוני כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשרשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ע"א 78/ 84 עזבון המנוח חב' קאסם, אחמד נ' פתחיה בדווי, פ"ד מב(2) 145), ולא מצאתי כי מדובר במקרה יוצא דופן המצדיק מתן רשות לערער, שכן המקרה שלפנינו אינו חורג מגדר עניינם הפרטני של בעלות הדין. לפיכך דין הבקשה להידחות.