פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
2030/18
לפני:
כבוד השופט י' עמית
המבקש:
משה גרין
נ ג ד
המשיבים:
1. מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב
2. קרן קיימת לישראל
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בת"א 1890/05 שניתנה ביום 07.02.2018
על ידי כבוד השופטת ר' רונן
בשם המבקש:
עו"ד עפרה לוי-גרין ועו"ד
סלעית פרנטי-גרין
החלטה
1.
המבקש הוא אחד מתוך 75 חברים באגודה השיתופית בצרה, שהגישו תביעה נגד רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י ). התביעה עסקה בהסכמי חכירה בין הצדדים, והמחלוקת התמקדה בשאלה אם התובעים זכאים לעשות בקרקע שימושים שאינם חקלאיים. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ר' רונן ) דחה את התביעה בפסק דין מיום 25.7.2011 (ת"א 1890/05; להלן: פסק הדין ) אך בשולי פסק הדין הורה בית המשפט לרמ"י להתקשר עם התובעים בהסכמי חכירה בהתאם לנוסח שהכינה רמ"י. ערעורים שהגישו המבקש והתובעים הנוספים על פסק הדין נמחקו ביום 10.6.2013 (ע"א 7873/11; ע"א 8106/11).
2.
המבקש מחזיק בנחלה שמורכבת משתי חלקות, ועל אף האמור בפסק הדין, רמ"י מסרבת להתקשר עימו בהסכם חכירה. לגבי חלקה א', הסירוב נובע מטענתה של רמ"י כי המבקש מפר את ההסכם הנוכחי הפרות בוטות ומתמשכות (בין היתר: הקמת שלוש יחידות דיור למגורים בקרקע המיועדת לחקלאות). לגבי חלקה ב', רמ"י טענה כי נושא זה לא עמד במוקד ההליך שבמסגרתו ניתן פסק הדין.
3.
נוכח סירובה של רמ"י לחתום על הסכם חכירה, פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. בית המשפט קבע כי בין הצדדים נטושה מחלוקת לגיטימית בדבר הפרשנות הראויה של פסק הדין: האם הוא מחייב את הרשות לחתום על הסכם ללא תנאי מוקדם ובלי קשר למצב בשטח, או שמא מובלעת בו הנחה כי ישנם תנאים מקדמיים לחתימה. נוכח קיומה של מחלוקת לגיטימית, ומבלי להכריע בה, הגיע בית המשפט למסקנה כי "לא ניתן לקבוע כי הצו האופרטיבי בשולי פסק הדין הוא חד משמעי. לכן, לא ניתן לקבל את הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט".
4.
המבקש לא השלים עם החלטה זו, ומכאן הבקשה לרשות ערעור, אשר בגדרה נטען כי פסק הדין אינו משתמע לשני פנים; כי נוהל פנימי של רמ"י אינו יכול להוות מכשול בפני ההוראה האופרטיבית הברורה שנכללה בפסק הדין; וכי המחלוקת היא מלאכותית בלבד ונובעת מפרשנות שהועלתה על-ידי רמ"י בשלב מאוחר.
5.
דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים.
מקובלת עליי הקביעה כי קיימת מחלוקת כנה ועניינית לגבי יישום פסק הדין. במרכז המחלוקת ניצבת השאלה אם פסק הדין נועד לגבור על כל תנאי מוקדם, כך שניתן לקרוא אותו כמצווה על רמ"י לחתום עם המבקש הסכם בכל מצב שהוא וגם בהנחה שקיימות הפרות משמעותיות. מנגד, קיימת אפשרות כי המבקש מנסה לעשות שימוש בפסק הדין כדי להתגבר על מכשול אובייקטיבי, שלא נדון כלל בהליך המשפטי ומצדיק את סירובה של רמ"י לחתום על הסכם. לפיכך, ונוכח ההלכה כי "אין אוכפים מכוח פקודת הבזיון אלא צווים והחלטות שמובנם ברור ושאינם מאפשרים יותר מפירוש אחד" (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט , פ"ד נט(4) 49, 60 (2004) ), ההליך הנוכחי אכן אינו מהווה את האכסניה המתאימה לטענותיו של המבקש.
6.
כמו בית משפט קמא, גם אני איני מביע עמדה לגבי השאלות השנויות במחלוקת, ובהן השאלה אם נעשה שימוש לא מוסדר במקרקעין. עם זאת, אציין כי במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט קמא, ביקרו נציגי רמ"י בשטח והציגו לבית המשפט תמונות להוכחת הטענה (ראו פסקה 5 להחלטה מושא הבקשה ותשובתו של המבקש כפי שהובאה שם). עוד אציין כי התקשיתי לקבל את טענתו של המבקש לפיה רמ"י ביקשה תחילה למלא אחר פסק הדין ורק בשלב מאוחר שינתה את עמדתה. על פי הנספחים שצורפו לבקשה, המבקש פנה לרמ"י ביום 8.5.2016, וכבר ביום 13.6.2016 נענה כי אין להיעתר לבקשתו "נוכח השימושים הבלתי מוסדרים הנרחבים המבוצעים בחלקה א' של הנחלה".
7.
נוכח התוצאה אליה הגעתי, איני נדרש לשאלה הסבוכה, שהדיון בה טרם מוצה, אם ניתן לפתוח נגד רשויות המדינה הליך לפי פקוד ת בזיון בית משפט (בהקשר זה ראו: רע"א 4036/14 מסעודין נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב , בפסקה 30 (29.12.2014) והאסמכתאות שהוזכרו שם).
8.
אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, י' בניסן התשע"ח (26.3.2018).
ש ו פ ט