רע"א 2042/99 עמאר עוואד נ. מדינת ישראל

השופט א' ריבלין:

1.המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות של החזקה ושימוש בסמים מסוכנים, אספקת סם מסוכן, החזקת כלים לצריכת סמים, הדחת קטינים לסמים ומעשה מגונה. בית המשפט המחוזי גזר עליו שש שנות מאסר מתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל ושלוש שנים על תנאי שלא יעבור עבירה דומה במשך שלוש שנים.

בהכרעת הדין שניתנה בבית המשפט קמא דחה בית המשפט את טענת המערער כי הוא פטור מלשאת באחריות פלילית בשל אי שפיות הדעת. בית המשפט סמך את החלטתו על חוות דעת של מומחים רפואיים שהוצגו במשפט.

הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין, כנגד חומרת העונש. המערער טוען כנגד משקל הראיות שעמדו ביסוד הכרעת הדין והוא משיג על קביעת בית המשפט קמא כי הוא מסוגל לעמוד לדין. לעניין העונש שנגזר עליו, סבור המערער כי הוא מופרז לחומרה, כי אין הוא מביא בחשבון את העובדה שלא הורשע בעבר בעבירות של סחר בסמים מסוכנים ושל הדחת קטינים לשימוש בסמים מסוכנים, כי היה נתון ב"מעצר בית" במשך שנתיים ימים, וכי שרות המבחן למבוגרים המליץ להקל בדינו.

2.בישיבה שנתקיימה בבית משפט זה ביום 25.5.99 הוסכם על הצדדים כי הדיון במשפטו של המערער יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שהמומחים הרפואיים שחוו דעתם באשר למצבו הנפשי של המערער יחקרו, בחקירה שכנגד, בידי פרקליטו. המומחים אכן נחקרו ובית המשפט המחוזי שב וקבע כי לא עומדת לו למערער הטענה בדבר אי שפיות הדעת.

היום שב המערער וחזר על השגותיו לעניין פסק הדין. הוא מציין כי המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטריה שנתמנה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו כי קיים אצל המערער קושי לשלוט על דחפיו אך נמנע מלחוות דעתו בדבר מידת הקושי. כיוון שכך, לא היו בפני בית המשפט קמא, כך הוא טוען, כלים די על מנת להכריע בשאלת אחריותו של המערער בפלילים. עוד הוא טוען כי המומחה הפסיכיאטרי לא הורה לערוך את הבדיקות הפסיכולוגיות המתאימות וגם מן הטעם הזה לא היה מקום לסמוך על קביעתו כי המערער מסוגל לעמוד לדין.

אשר לעצם ההרשעה בעבירות המיוחסות לו, סבור המערער כי לא ניתן היה להשתית את הכרעת הדין על עדותן של הקטינות שהודחו על ידו, על פי המיוחס לו, לעשות שימוש בסמים. עדות התביעה היו, לטענתו, שותפות לעבירה. בשל כך, ובשל שאמרותיהן של שתיים מהן הוגשו במסגרת הוראת סעיף 10א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), היה צורך לטענתו, למצוא להן חיזוק ראוי. משזה לא נמצא, לטענתו, נופלת ההרשעה, לפחות לעניין מקצת מן האישומים. ועוד טענה בפיו: גילן של העדות במשפט לא הוכח כראוי, וממילא לא ניתן לקבוע כי היו קטינות בעת המעשה.

3.דין הערעור להידחות.

בבית המשפט המחוזי הוצגו ארבע חוות דעת, חוות דעתו של רופא העצבים פרופ' קורצין, חוות דעתה של מומחית מטעם ההגנה הגב' שוורץ וחוות הדעת של הפסיכיאטר ד"ר גיללן. האחרונות מתייחסות לשאלת מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירות בהן הורשע.

ד"ר שוורץ מצאה בחוות דעתה כי בעניינו של המערער "מדובר בהפרעת אישיות על רקע פגיעה מוחית - אורגנית עם יכולת פורמלית של הבחנה בין טוב לרע אבל עם דחפים שהם זמנית אינם ניתנים לריסון ולכן נראה כי אחריותו מופחתת". בעת חקירתה בבית המשפט ראתה להוסיף כי "הייתה דרושה לגבי הנאשם בדיקה נוירופסיכולוגית עקב פגיעה אורגאנית אצלו דבר שלא נעשה על ידי". בהערה זו נתלה המערער והוא מציין כי מן הראוי היה שתיערך בעניינו בדיקה נוירופסיכולוגית, ובהעדרה - אין לסמוך על מסקנותיו של ד"ר גיללן. מסקנה זו אין לקבל.

קיומה של מחלת הנפש ותוצאותיה הן עניין למומחה רפואי אולם בית המשפט הוא שקובע את המשקל שיש ליתן לחוות הדעת של המומחה והוא אשר מיישם את המבחנים המשפטיים לקיומו של הסייג לאחריות הפלילית. המערער נבדק בבית חולים של משרד הבריאות על ידי פסיכיאטר שנתמנה על ידי בית המשפט. זה קבע כי המערער ידע להבדיל בין טוב לרע וכי במצבו הנפשי הנוכחי הוא מסוגל לעמוד לדין. במצבי לחץ, כך ציין, מתקשה המערער לשלוט בדחפיו והדבר בא לידי ביטוי בהתנהגות אלימה. לקביעה זו האחרונה אין נפקות לעניין העבירות בהן הורשע המערער ומכל מקום אין בה כדי ללמד בשום פנים על העדר כל שליטה של המערער במעשיו.

אשר לטענה כי פטור הוא מאחריות פלילית בשל שלא הבין את טיב מעשיו, מחמת מחלת נפש בה הוא לוקה, גם טענה זו אינה מתיישבת עם קביעתו של הפסיכיאטר בדבר מצבו הנפשי. המומחית בתחום הפסיכולוגיה, שהעידה מטעם המערער, אישרה אף היא בחקירתה הנגדית בבית המשפט קמא כי מי שמוסמך לקבוע אם אדם מסוים מסוגל לעמוד בדין ולהבדיל בין טוב ורע הוא הפסיכיאטר ולא הפסיכולוג. היא עצמה באה לכלל מסקנה כי התסמינים שמצאה אצל המערער לא מצביעים על קיומה של מחלת נפש אצלו. בהעדרה של זו אין מקום לטענה עליה ביקש המערער לסמוך.

התוצאה היא שלא נפל כל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא קיים סייג לאחריות הפלילית הרובצת על המערער מחמת העדר שליטה או מחמת אי שפיות הדעת.

3.הרשעתו של המערער בעבירות המיוחסות לו מבוססת היטב בעדויות שהשופט המלומד נתן בהן אמון. עדות התביעה העידו כי במספר רב של הזדמנויות הציע להן המערער לעשן סמים מסוכנים. הוא אשר הביא את הסם, הכין אותו לשימוש ומסרו לידן. במעשים אלה שימשו עדות התביעה קורבן ולא שותף אמת למעשה העבירה שיזם המערער. ממילא, אין עדותן צריכה חיזוק. אמרתה של אחת מהן אמנם הוגשה במשפט כראיה על פי הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות אלא שגם בעניינה די היה בדברים שאמרה בבית המשפט כדי לקיים את ממצאיו של בית המשפט קמא בעניינה.

עדויות התביעה מחזקות זו את זו, בחלקן הן חופפות והן מוצאות להן חיזוק בראיות נסיבתיות חיצוניות. בנסיבות אלה אין עילה להתערב בממצאים שנקבעו בבית המשפט קמא. גילן של העדות הוכח בתעודות עובדי צבור בדבר הרישום במרשם האוכלוסין. אלה הוגשו ללא התנגדות, ולא נסתרו. די בהן כדי לשמש ראיה באשר לגילן של עדות התביעה והוכחה לעובדת היותן קטינות בעת מעשה.

התוצאה היא שיש לדחות את הערעור ככל שהוא מופנה כנגד ההרשעה.

4.ואשר לעונש, בית המשפט המחוזי הביא בחשבון העונש את הטעמים שהמערער סבור שראוי היה שישמשו לקולא, והקל בעונשו גם בהשוואה לנאשמים אחרים שהיו מעורבים באותן פרשות שהמערער הורשע בהן. מכל מקום העונש שנגזר על המערער אינו חמור בנסיבות המקרה במידה המצדיקה התערבותנו, ובפועל אינו חמור כלל. כיוון שכך ראוי לדחות את הערעור גם ככל שהוא מופנה כנגד גזר הדין.

הערעור נדחה.