רע"א 2047/03 עוזי כץ נ. לוקסייד בע"מ

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ג' גינת) לפיה נדחתה בקשה שהגיש המבקש לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

המבקש הינו עובד לשעבר של חברת אוטו דיפו בע"מ, והוא גם היה מבעלי מניותיה. יחד עם בעלי המניות האחרים של החברה, הוא מכר את מניותיו למשיבה 1, וסוכם שחלק מהתמורה תשולם לו כהחזר הלוואות בעלים אשר הלווה לחברת אוטו דיפו. בהסכם נקבע תאריך עתידי להחזר זה. המשיב 2, המנהל היחיד ובעל השליטה במשיבה 1, ערב להתחייבות. ההסכם אושר בבית המשפט המחוזי כחלק מהסדר נושים בתיק פשיטת רגל. במקביל, סיים המבקש את עבודתו עבור אוטו דיפו, וחתם עם החברה על הסכם "גמר חשבון", שנועד להסדיר את מלוא הזכויות וההתחייבויות הקשורות לסיום העסקתו. המשיבים טענו, כי בעקבות טעות בעריכת תלוש המשכורת, הסכום ששולם למבקש היה גבוה מהסכום שהגיע לו לפי הסכם "גמר החשבון". לפיכך, הודיעה חברת אוטו דיפו למבקש כי אם לא ישיב את הכספים ששולמו לו בטעות, יקוזזו אלה מיתרת החזר הלוואות הבעלים בו היא חבה לו במסגרת הסדר הנושים המאושר.

בין לבין, נרכשו כל מניות אוטו דיפו על ידי חברת אייס ישראל. בהסכם הרכישה התחייבה אייס ישראל לשאת בכל התחייבויותיה של אוטו דיפו, ששמה שונה ל"אייס רשתות שיווק" - מוצרי צריכה בע"מ (להלן: אייס רשתות). אייס רשתות שילמה למבקש את החוב שחבה לו אוטו דיפו, אולם קיזזה ממנו את חובו של המבקש לאוטו דיפו.

2.המבקש הגיש לבית המשפט קמא בקשה על פי פקודת ביזיון בית המשפט, לאכוף על המשיבים לפעול על פי התחייבויותיהם בהסכם שאושר על ידי בית המשפט, לגרום לאייס רשתות להשיב לו את מלוא הכספים המגיעים לו כהחזר הלוואות בעלים. בית המשפט קמא דחה את הבקשה. בית המשפט קמא סבר כי ספק אם הליך במסגרת פקודת ביזיון בית המשפט הוא ההליך הראוי לבקשה הנשענת על הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין, ואשר עניינה סכסוך כספי. למרות זאת, דן בית המשפט בבקשה לפנים משורת הדין. בית המשפט קמא מצא כי חובו של המבקש קוזז כדין, וכי לא הייתה למבקש כל עילה להתנגד לדרך פרעון חוב זו, כמו גם לעובדה שהקיזוז לא בוצע על ידי המשיבים כי אם על ידי אייס רשתות, אשר לתשלום חוב המשיבים על ידה, הוא לא הביע כל התנגדות. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי.

3.המבקש טוען כי ההחלטה הושתתה על קביעה עובדתית שגוייה ושנוייה במחלוקת בין בעלי הדין. הוא מכחיש את העובדה כי חב כספים כלשהם לאוטו דיפו. המבקש סבור כי בית המשפט קמא פגע בזכויותיו הדיוניות, כאשר החליט בתיק מבלי לקיים בו דיון ומבלי לאפשר לו לחקור בחקירה נגדית את מגישי התצהירים מטעם המשיבים.

המשיבים תומכים בהחלטת בית המשפט קמא. הם חוזרים על הטענה שלא היה כלל מקום לברר את בקשת המבקש ב"מסגרת פלילית", שכן לא הייתה כל מניעה מלפתוח בהתדיינות אזרחית רגילה. הם גם טוענים כי משהמבקש לא ביקש לחקור את המצהירים בחקירה נגדית, כמתחייב לפי סעיף 17(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, אין לו להלין אלא על עצמו.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה עליה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. כבית המשפט קמא, גם אני סבור כי צריך היה המבקש, החפץ בבירור טענותיו בעניין חוקיות הקיזוז, ליזום התדיינות אזרחית, ולא לצעוד בנתיב של בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. לגופו של עניין, בקשתו של המבקש נסמכת כולה על טענות עובדתיות. בית משפט זה, בדונו בבקשת רשות ערעור, לא יתערב בהכרעות עובדתיות שהתקבלו בערכאה הדיונית. בית המשפט יסטה מכלל זה רק בנסיבות חריגות. לא נשתכנעתי כי במקרה זה מתקיימות נסיבות שכאלה, מה גם שבקשת המבקש, שכאמור מבוססת כל כולה על טענות עובדתיות, אינה נתמכת בראייה כלשהי. המבקש בוחר להפנות לנספחי הבקשה שהגיש לבית המשפט קמא. דא עקא, בקשה זו אינה מצורפת לבקשה שהגיש לבית משפט זה. לפיכך, אפילו היו במקרה זה נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בממצאים עובדתיים, נסיבות שכאמור איני סבור כי קיימות, לא הייתה לבית משפט זה כל דרך להתערב באותם ממצאים.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח.