רע"א 2054/00 עזבון המנוח יהויקים סמואל ז"ל בפש"ר נ. אלינא אוריאלי

1.עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 4199/97 שניתן ביום 10.3.99 על ידי כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, והשופטים א' מצא וי' טירקל.

2.בבית משפט השלום בנתניה ניתן פסק דין שחייב את העותרים לפצות את המשיבים בגין הפרת הסכם. המשיבים גבו חלק מסכום הפיצוי מן העותרים, שלא בהליכי הוצאה לפועל. בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, ביטל בית המשפט המחוזי את פסק הדין של בית משפט השלום, לרבות חיובם של העותרים. בעקבות זאת, הגישו העותרים ללשכת ההוצאה לפועל בהרצליה בקשה לביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הם ביקשו שראש ההוצאה לפועל יראה בו חיוב כספי של המשיבים להחזיר לעותרים את ששלמו להם על פי פסק דינו של בית משפט השלום. ראש ההוצאה לפועל קיבלה את הבקשה והורתה למשיבים להשיב לעותרים את הכספים שגבו. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שנדחה. רשות ערעור לבית משפט זה ניתנה על ידי כב' הנשיא.

3.השאלה העיקרית שנדונה בפסק דינו של בית משפט זה היתה תחולתו של סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז1967- ( להלן: החוק ) על המקרה הנדון. גדר המחלוקת היה, אם סמכותו של ראש ההוצאה לפועל להורות על השבת כספים ששולמו, חלה רק במקרה בו הכספים שכבר שולמו הועברו במסגרת תיק הוצאה לפועל או שמא סמכותו של ראש ההוצאה לפועל משתרעת גם על מקרה בו הסכומים הועברו ללא הליך הוצאה לפועל, ורק השבתם של אלו מתבקשת במסגרת ההוצאה לפועל.

4.דעת הרוב (המשנה לנשיא ש' לוין והשופט א' מצא), סברה כי ראש ההוצאה לפועל לא מוסמך היה להורות על השבת הכספים לעותרים דנן. לשיטתו של השופט א' מצא, שכתב את פסק הדין של דעת הרוב, לשונו של סעיף 18(א) לחוק מצביעה על כך שהוא חל אך על מצב בו הכספים שהשבתם מתבקשת שולמו בעבר מכוח תיק הוצאה לפועל שנפתח. כמו כן, תכליתו של החוק וכן של סעיף 18(א) מתרכזת בהגדרה מדוייקת של סמכויות ראש ההוצאה לפועל, בייחוד במקרים של סכסוך בין הצדדים העלול ליצור חיוב חדש. גם מטעם זה אין להרחיב סמכות זו לנסיבות המקרה שבפנינו. השופט מצא הוסיף, כי קיים קושי מובנה במקרים כמו זה שבפנינו, בו בית המשפט המחוזי לא קבע את הסכום שיושב לעותרים, אלא רק ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום, כך שיווצר קושי ראייתי ומשפטי באשר לסכום שיש להשיב. הדרך הראויה, על כן, היא פניה של העותרים בתביעת השבה עצמאית.

5.דעת המיעוט, מפי השופט י' טירקל, סברה כי בדין דן ראש ההוצאה לפועל בבקשתם של העותרים, שכן הסמכות הנתונה לו על פי סעיף 18(א) לחוק משתרעת גם על נסיבות מקרה זה. ביסוד עמדתו של השופט טירקל עמדה לשון החוק, שלשיטתו מאפשרת פירוש לפיו גם השבת סכום ששולם מחוץ להליך עיקרי בהוצאה לפועל, כלול במסגרת סמכותו של ראש ההוצאה לפועל. כמו כן התבסס השופט טירקל על תכליתו של החוק. זו, ובייחוד פישוט הליכי הגביה, צריכה לאפשר גביה של חוב שבא מפסק דין, גם אם החוב ה"מקורי" שולם שלא בהליכי הוצאה לפועל. על כן, סעיף 18(א) בא להחזיר מצב לקדמותו עם ביטולו של פסק דין, גם אם שינוי המצב בא עקב תשלום החוב שלא במסגרת תיק הוצאה לפועל. הפרשנות האחרת, לפיה רק סכום ששולם בהוצאה לפועל ניתן להשבה על פי סעיף 18(א), עלול ליצור תמריץ שלילי לחייבים לשלם את חובם מבלי להמתין להליכי הוצאה לפועל נגדם.

6.על פסק דין זה הוגשה עתירה לקיום דיון נוסף. העותרים טוענים כי יש לאמץ את הפרשנות של כב' השופט טירקל לסעיף 18(א) לחוק ולקבוע כי ראש ההוצאה לפועל מוסמך לדון בהשבת כספים ששולמו כפי המקרה שבפנינו. לטענת העותרים, ההלכה שנקבעה בפסק הדין היא הלכה חדשה וחשובה המצדיקה קיומו של דיון נוסף. עוד הם טוענים, כי הן לשון החוק והן תכליתו - כאמור בפסק הדין של דעת המיעוט - מצדיקים החלתו של סעיף 18(א) גם בנסיבות בהם השבת הסכום ששולם באה עקב פסק הדין בלבד ללא קיומם של תשלומים קודמים במסגרת אותו תיק הוצאה לפועל. הפרשנות של דעת הרוב, כך נטען, תביא לריבוי הליכים וסרבול הליכי הגביה של חוב, שנוצר עקב פסק דין שבוטל לבסוף, וכן תיצור תמריץ שלילי לתשלום חוב בלא להמתין להליכי הוצאה לפועל.

7.המשיבים, בתגובתם, טוענים כי אין מקום בנסיבות המקרה להורות על קיומו של דיון נוסף. הם מציינים, כי לא נתקיימו במקרה זה העילות שבדין ובפסיקה לקיום דיון נוסף. כן הם מוסיפים, כי דעת הרוב במקרה זה נשענת על יסוד מוצק ועל כן, אף לגופו, מוצדק פסק הדין והוא מהווה איזון ראוי בין תכלית החוק ובין זכויות החייב והזוכה. יש בו הקפדה על הסדר יעיל ופשוט לביצוע השבה של סכומים ששולמו בהוצאה לפועל. זאת ועוד: החוק עצמו כולל הסדרים אחרים לביצוע פסק דין ואין, על כן, לדחוק את הסיטואציה שבפנינו לגדרי סעיף 18(א) לחוק, החל - על פי לשונו ותכליתו - רק על מצב בו ההשבה הנדרשת היא של סכומים ששולמו במסגרת הליכי הוצאה לפועל של פסק דין.

8.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. אכן, הסוגיה העומדת למחלוקת בטיעוני הצדדים, נדונה בעבר בהערות אגב בע"א 32/90 ברלב נ' בריל , פ"ד מו(5) 866. חילוקי הדעות דאז מצאו ביטוי לגופו של עניין בפסק דינו של בית משפט זה, שהכריע בסוגיה. אולם, בעצם העובדה כי הוכרעה סוגיה שהיתה שנויה במחלוקת, אין די לשם ביסוס עילה לקיומו של דיון נוסף. גם בעובדה כי פסק הדין ניתן ברוב דעות, אין לכשעצמה עילה לקיום דיון נוסף. אכן, בחלק ניכר מפסקי הדין של בית משפט זה נקבעת הלכה, אולם אין בכך כדי להצדיק דיון נוסף בכל הלכה שנקבעת (ראו: דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כפי שעולה מפסק הדין נשוא עתירה זו, ניתן לפרש את סעיף 18(א) לחוק בדרכים שונות, אם לאור לשון החוק ואם לאור תכליתו. גם בעצם העובדה כי נבחר פירוש אחד ולא אחר, אין די בכדי להביא העניין לדיון נוסף בפני בית משפט זה. בנסיבות אלו, נחה דעתי כי לא נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, ודין העתירה להידחות. מעבר לנדרש אוסיף, כי על מנת להימנע מן הסיטואציה העומדת ביסוד עתירה זו ניתן לכאורה להורות, במקרים המתאימים, בפסק הדין שלערעור, המבטל או משנה פסק דין עם חיוב אחר, על השבת הסכומים שנפסקו במסגרת ביצועו של פסק הדין ובכך לאפשר ביצועו הישיר של פסק דינה של ערכאת הערעור, ללא היזקקות לסעיף 18(א) עצמו.

העתירה נדחית. העותרת תשא בהוצאות המשיבים 1 ו2- בסך 3,000 ש"ח.