רע"א 2064/07 דאוד סלימאן שאויש נ. מהא נוסייבה

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' פרקש ) מיום 22.2.07, לפיה נדחתה בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש על החלטת ראש ההוצאה לפועל בירושלים אשר דחה את בקשתו לעיכוב הליכי הפינוי נגדו.

ביום 18.6.01 ניתן פסק-דין בבית-משפט השלום בירושלים אשר קובע כי על הנתבעים באותו תיק, או מי מטעמם, לפנות את החנות ברחוב חאן אלזית 139 בירושלים (להלן: החנות ). באותו פסק-דין אף נקבע, כי יפונה גם מי שמחזיק בחנות מטעם הנתבעים וקביעה זו חלה על המבקש. משלא פונתה החנות, פנתה המשיבה ללשכת ההוצאה לפועל, אך המבקש סירב לפנות את החנות. המבקש טען לזכויות בחנות והגיש תובענה לבית-משפט שלום על-מנת שייקבע כי לא ניתן לפנותו מהחנות. תובענה זו נמחקה לאחר שהמבקש לא קיבל צו מניעה זמני. בקשתו לצו מניעה זמני נדחתה היות וידע על הליכי הפינוי אך לא ביקש להצטרף לתביעת הפינוי. בנוסף, הגיש המבקש תובענה נוספת בה ביקש פסק-דין הצהרתי שיקבע כי הוא המחזיק בפועל של החנות. אף תובענה זו נמחקה לאחר שבקשת המבקש לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל נדחתה.

לאחר שהמבקש סירב לפנות את החנות, הגישה המשיבה לבית-המשפט השלום בירושלים בקשה לצו מניעה קבוע אשר ימנע מהמבקש ומאחרים להשכיר, לתת זכות שימוש, או להשתמש בחנות. ביום 22.5.06 נתן בית-המשפט (כבוד השופט י' מילנוב ) צו מניעה זמני. ביום 20.7.06 קבע בית-משפט השלום, לאור בקשת הבהרה מטעם המבקש, כי החלטתו מיום 22.5.06 אינה נועדה לאסור על המבקש את השימוש בחנות וכי כל עוד אין החלטה מפורשת, לא ניתן לפנותו מהחנות. המשיבה הגישה לבית-משפט השלום בקשה לביטול החלטתו מיום 20.7.06, אך בית-המשפט דחה את הבקשה בקובעו, כי לא התכוון להתערב בהליכי ההוצאה לפועל וכי אם ראש ההוצאה לפועל מוצא לנכון לפנות את המבקש מהחנות הוא רשאי לעשות כן.

המבקש הגיש בקשה לעיכוב הליכי הפינוי לראש ההוצאה לפועל בירושלים, אך בקשתו נדחתה ביום 12.11.06.

על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

ביום 22.2.07 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט א' פרקש ) את הבקשה. בפסק-דינו, ציין בית-המשפט המחוזי, כי את טענתו של המבקש, לפיה יש לו זכויות בחנות ולכן אין לפנותו, היה עליו לברר בהתאם לסעיף 65 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל ). מאחר והמבקש לא הוכיח את זכויותיו בחנות והתובענות שהגיש נמחקו מחמת חוסר מעש ואף לא בחר להצטרף להליך הראשוני בו נקבע שעליו, קבע בית-המשפט כי אינו יכול לבקש כעת את עיכוב הליכי הפינוי וכי לא מצא מקום להתערב בהחלטתו של ראש ההוצאה לפועל. בקשתו של המבקש, לפיה היה על ראש ההוצאה לפועל לפנות בבקשת הבהרה אל בית-המשפט, בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, אף היא נדחתה.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור, היא הבקשה שבפניי. במסגרת הבקשה, טוען המבקש, כי בית-המשפט המחוזי סטה מההלכה, אשר לפיה אין מפנים מחזיק בנכס כל עוד לא הסתיים הדיון התביעה שהגיש נגדו בעל הנכס. בנוסף, טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט בכך שלא קבע כי רק ראש ההוצאה לפועל מוסמך לפנות לבית-המשפט בבקשת הבהרה ובכך שהתעלם מהחלטתו של בית-המשפט השלום מיום 20.7.06 לפיה לא ניתן לפנותו מהנכס.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסק-דינו של בית-המשפט קמא, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להדחות וזאת מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

כידוע, הלכה היא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ). הבקשה שבפניי אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית.

דין הבקשה להדחות אף לגופו של עניין.

כפי שעולה מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, המבקש ידע על ההליך שהתקיים בבית-משפט השלום אשר בסופו הוחלט על פינויו מהחנות ואף העיד באותו הליך, ולמרות זאת לא בקש להצטרף להליך. בנוסף, המבקש פתח בשני הליכים שמטרתם להוכיח כי קיימת לו זכות להחזיק בחנות, אך שני ההליכים לא נמחקו, וזאת מחמת חוסר מעש מצידו. בנסיבות אלו, אין למבקש להלין אלא על עצמו ואין הוא יכול להיבנות כעת מהתובענה שהגישה נגדו המשיבה.

טענתו של המבקש, לפיה לא ניתן לפנותו מהנכס בעקבות החלטת בית-משפט השלום בירושלים מיום 20.7.06, אף היא דינה להדחות וזאת לאור ההחלטה מיום 6.8.06 אשר בה נאמרו הדברים הבאים:

"לא התכוונתי להתערב, ואף לא התערבתי בפועל בהליכי ההוצאה לפועל, שהם בסמכות ראש ההוצאה לפועל. אם מוצא ראש ההוצאה לפועל לנכון לפנות מהחנויות הנ"ל גם את המשיב 1 (דאוד סלימאן שאויש) הוא רשאי לעשות כן, והדרך להשיג על החלטתו היא על ידי פנייה לבית המשפט המחוזי, ולא לבית משפט השלום".

לאור האמור לעיל, ראש ההוצאה לפועל היה רשאי להורות על פינויו של המבקש ולא מצאתי מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

בנסיבות אלו, מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.