רע"א 2065/99שלום יהב נ. לילי פרלמן

זו, בין היתר, שכן ההחלטה הראשונה בעניין זה ניתנה טרם הוגשה תגובתם לבקשת הפסילה. בתגובתם הם טענו עוד, כי אף לגוף העניין לא היתה כל עילה לפסילתה של כב' השופטת קובו, שכן הדברים שיוחסו לה נאמרו בהליך שלא נשמעו בו ראיות ושנמחק לבסוף. בהחלטתה מיום 21.3.99, נדחתה הבקשה לביטול ההחלטה. כב' השופטת ציינה, כי "לא ראיתי לשנות מהחלטתי". מכאן הערעור שבפני.

5.טוענים המערערים, כי לא היה כל חשש ממשי למשוא פנים שהצדיק את פסילתה של כב' השופטת קובו מלישב בדין. בעיקר טוענים עוד המערערים, כי לא היה מקום לפסול בהחלטה את הרכב השופטים כולו (לרבות אב"ד השופט גרוס וכן השופטת מ' רובינשטיין), שכן לכתחילה נתבקשה פסילתה של השופטת קובו בלבד ואין יסוד בעובדה - כמו גם בדין - לפסילת ההרכב כולו.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות שנטענו, נחה דעתי כי ערעור זה - בדין יסודו ודינו להתקבל. יצויין ראשית, כי אכן לא מצאתי בנסיבות המקרה דנן התקיימותו של חשש ממשי למשוא פנים. אין בחומר שבפני תשתית לטענה אפשרית, כי "ננעלה" דעתה של כב' השופטת בהליך זה (והשוו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573, 605). לא זו אף זו: אף כב' השופטת עצמה לא סברה כי קיים יסוד מהותי לפסילתה. במצב דברים זה, הכלל הוא כי על השופט לישב בדין, שכן הזכות לישב בדין היא אף החובה לעשות כן (ראו: ע"א 4160/96 אורי שחר נ' מושונוב (טרם פורסם)). על כן, דין הערעור להתקבל. מטעם זה, אין אני נצרך לדון בטענתם החלופית של המערערים, ולפיה אין דין פסילתו של שופט אחד מלישב בדין, כדין פסילת ההרכב כולו (השוו: בג"ץ 202/90 י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' משרד המשפטים , פ"ד מה(2) 265; בג"ץ 595/89 שמעון נ' דנינו , פ"ד מד(1) 409), וניתן להשאירה בצריך עיון לעת מצוא.