רע"א 207/22 סמדר גואטה נ. דניאל דרעי

1.

המבקשת והמשיבים 2-1 הם בעלי דירות בבית משותף בהרצליה (להלן: הבית ). המשיב 3 מחזיק בדירות המשיבים 2-1 בבית ומסייע בניהולן. המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבים למפקחת על רישום המקרקעין בנתניה (כב' המפקחת א' שחל ; להלן: המפקחת ), במסגרתה עתרה לאסור על המשיבים לעשות שימוש במחסן שלטענתה מוקנית לה זכות השימוש הייחודית בו (להלן: המחסן ). במקביל, הגישו המשיבים 2-1 תביעה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו שבגדרה עתרו לפינויו של המחסן, בטענה שהמבקשת עושה במחסן שימוש חורג למגורים, ללא היתר ובניגוד לדין; וכן בטענה שלמשיב 1 הזכות הייחודית להחזיק בו. ביום 23.6.2019 ניתן פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו שבו התקבלה תביעת המשיבים (להלן: פסק הדין של בית משפט השלום ).

2.

ביום 16.2.2021 ניתנה החלטת המפקחת, שדחתה את תביעת המבקשת. המפקחת עמדה על הכרעתו של בית משפט השלום, וקבעה כי קיימת זהות בין הפלוגתאות שהועמדו להכרעה בשני ההליכים. לפיכך, הורה בית המשפט על דחיית התביעה. ואולם, בנסיבות העניין לא מצאה המפקחת לעשות צו להוצאות לטובת המשיבים, וזאת מאחר שהמשיבים הגישו את התביעה לבית משפט השלום לאחר שהוגשה התביעה למפקחת, וזאת ללא נימוק ותוך "בזבוז משאבים מיותר" (סעיף 28 להחלטה).

3.

המשיבים הגישו ערעור על קביעת המפקחת שלא לפסוק לטובתם הוצאות, וביום 9.11.2021 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ל' ביבי ) את הערעור. בית המשפט סבר כי המקרה דנן נמנה בין המקרים החריגים שמצדיקים התערבות ערכאת ערעור בשיעור ההוצאות שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית . נקבע כי שגתה המפקחת בקביעתה כי לא היה טעם בהגשת התביעה לבית משפט השלום, נוכח העילות השונות שעמדו בבסיס ההליכים וכן מאחר שהצדדים לא היו זהים. עוד צוין כי המפקחת לא הייתה מוסמכת לדון בתביעה שהגישו המשיבים לבית משפט השלום לפי סעיף 72 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1972. נוכח האמור, חייב בית המשפט את המבקשת לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך של 20,000 ש"ח.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת, בין היתר, כי הלכה מושרשת היא

שערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית לעניין השתת הוצאות אלא בנסיבות חריגות, אשר לא מתקיימות במקרה דנן. עוד טוענת המבקשת כי ערעור המשיבים הוגש בחוסר תום לב וכי המשיבים טענו טענות סותרות בהליך לפני המפקחת ובבית המשפט המחוזי.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 . הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין .

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.