רע"א 2093/02 עיריית ירושלים נ. החברה הכלכלית לירושלים בע"מ

1.אלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: במגדל העיר שבמרכז העיר מצוי חניון תת-קרקעי. בשנת 1977 התקיים הליך בוררות בין היזם של החניון לבין הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים באשר למתכונת הפעלת החניון, אשר הוקם בחלקו על שטחים בבעלות המבקשת. הבורר נתן פסק, שבמסגרתו קבע את זכויותיה של המבקשת בחניון. פסק הבורר לא מומש, עד שביום 22.5.1986 הושג הסכם פשרה בין בעלי החניון באותו מועד (שבאו בנעלי היזם) לבין עובדי המבקשת, המשיבים 2 ו3-, לפיו ישלמו בעלי החניון למבקשת סך של 900 דולרים לחודש (להלן: "ההסכם").

המבקשת הגישה בבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כנגד המשיבה 1, שבאה, בשנת 1990, במקום בעלי החניון הקודמים, שינתן לה סעד כספי בגין זכויותיה בחניון. הסעדים שנתבעו בכתב התביעה המקורי נסמכו הן על פסק הבורר והן על ההסכם. בית המשפט המחוזי, לבקשת המבקשת, אישר לה להגיש כתב תביעה מתוקן. אלא שבית המשפט סבר, כי בכתב התביעה, המתוקן, של המבקשת, הועלו טענות עובדתיות

חלופיות - מצד אחד נטען, שאין תוקף לפסק הבוררות ולהסכם שנחתם אחר-כך, ומצד האחר ביקשה המבקשת כי יינתן לה סעד המתבסס על זכותה בחניון, לאור הפסק וההסכם. בית המשפט החליט על מחיקת הטענה של העדר תוקף לפסק הבורר וטענת חוסר הסמכות של המשיבים 2 ו3- לפעול בשם המבקשת, בכל הנוגש למימוש פסק הבורר וההסכם.

טענתה המרכזית של המבקשת היא, כי בית המשפט קמא טעה בכך שסיווג את טענותיה בכתב התביעה המתוקן, כטענות עובדתיות. המבקשת סבורה, כי טענות אלה הינן טענות משפטיות, ועל כן ניתן לטעון אותם לחילופין.

2.דין הבקשה להידחות. אכן, השאלות האם פסק הבורר הינו בעל תוקף מחייב כלפי המבקשת, והאם הסכמתם של המשיבים 2 ו3- מחייבת את המבקשת הינן שאלות בעל גוון משפטי. אלא, ששאלות אלה נסמכות על נתונים עובדתיים. נראה, כי בית המשפט המחוזי, לאחר שקרא את כתב התביעה, המתוקן, וכאשר כתב התביעה המקורי עמד לנגד עיניו, סבר, כי העובדות ידועות למבקשת כהוויתן, ושהיא מנסה לנקוט בטקטיקה של אחיזת הכבל משני צדיו. בית המשפט המחוזי, למעשה, החליט שלא לאפשר למבקשת להגיש כתב תביעה מתוקן, אלא שיש להשיב את המצב לקדמותו, קרי - לכתב התביעה המקורי, ולא ראיתי סיבה לסטות ממסקנה זו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.