רע"א 2094/07 מוחמד אבו אלחוף נ. מועצה מקומית טורעאן

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת א' הלמן) בבר"ע 1006/07 מיום 19.2.07, אשר דחתה את בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש על החלטת ראש ההוצאה לפועל בנצרת בתיק שמספרו 10-01052-06-1 מיום 25.12.06. להלן אפרט את העובדות הצריכות לעניין כפי שנקבעו בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

המבקש, הזוכה בתיק הוצאה לפועל, הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת תביעה לחייב את המשיבה, המועצה המקומית טורעאן, לשלם לו שכר מולן. המבקש עבד כלבורנט בבית ספר אצל המשיבה.

בית הדין האזורי לעבודה חייב, ביום 27.7.05 את המשיבה לשלם למבקש את שכר עבודתו שלא שולם ופיצויי הלנת שכר בגין האיחור בתשלום קרן השכר.

המבקש הגיש את פסק-הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בנצרת לצורך גביית סכום החוב (תיק שמספרו 10-01052-06-1).

במסגרת תיק ההוצאה לפועל, הוטל, ביום 13.11.06, עיקול על הכספים המוחזקים בחשבון החינוך, המתנהל על שם המשיבה אצל דקסיה ישראל (מימון ציבורי) בע"מ (אוצר השלטון המקומי לשעבר).

המשיבה הגישה בקשה לביטול צו העיקול, בין היתר, מחמת היות ראש ההוצאה לפועל חסר סמכות לייתן צו עיקול על כספי חשבון החינוך, לאור הוראת סעיף 10 לחוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות למטרות חינוך), התש"ס-2000.

ראש ההוצאה לפועל קיבלה, ביום 25.12.06 את בקשת המשיבה והורתה על ביטול העיקול שהוטל על כספי חשבון החינוך בהעדר סמכות לראש ההוצאה לפועל להטיל עיקול כזה.

על החלטת ראש ההוצאה לפועל הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בנצרת בקשת רשות ערעור.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' הלמן) דחה, ביום 19.2.07, את בקשת רשות הערעור ואימץ את החלטת ראש ההוצאה לפועל בקובעו, כי הסמכות ליתן צו עיקול, על כספי חשבון החינוך בהתאם לסעיף 10 לחוק האמור, נתונה היא אך ורק לבית הדין לעבודה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

עיקר טענת בא-כוח המבקש הוא, כי מאחר ופסק-הדין של בית הדין האזורי לעבודה ניתן בגין אי תשלום שכרו של הזוכה, שהינו עובד הוראה, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת, כי כספי החינוך שעוקלו נועדו דווקא לשם הבטחת שכר זה והוראת סעיף 10 לחוק הנ"ל אינה מקנה חסינות לכספים אלו מפני נושה הרשות דוגמת הזוכה.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על סף, שכן ביום 20.4.07 פוטר המבקש מעבודתו ואין הוא נמנה יותר על עובדי מערכת החינוך של המשיבה. מטעם זה, בנסיבות פיטוריו של המבקש מעבודתו במערכת החינוך, לא נתמלאו התנאים להטלת עיקול על-פי הסיפא של סעיף 10 לחוק האמור, שהוא החריג לכלל האוסר הטלת עיקול על כספי ההקצבות, וזאת מבלי להידרש לשאלת הסמכות, שכן סעיף 10 לחוק מתיר להטיל עיקול למי שבמעמד הטלת העיקול הינו עובד חינוך שמועסק במערכת החינוך של המשיבה בעת הגשת הבקשה לעיקול כספי חשבון החינוך. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המשיבה, כי מלשון סעיף 10 לחוק, הסמכות להטלת עיקול על כספי חינוך של רשות מקומית נתונה באופן בלעדי בידי בית הדין לעבודה ואף זאת רק במסגרת תביעה המוגשת על ידי עובד של רשות חינוך כנגד הרשות. לטענתו, משלא הוטל על-ידי בית הדין לעבודה, בין במסגרת פסק-הדין ובין בכל מסגרת אחרת, עיקול כאמור, ידו של ראש ההוצאה לפועל כבולה מהטלתו של עיקול כאמור ומשהוטל מן הדין להורות על ביטולו.

בית-המשפט המחוזי ציין בפסק-דינו, כי אין מחלוקת, כי בית הדין האזורי לעבודה מוסמך היה להטיל עיקול על כספי קצבות החינוך של המשיבה, לו נתבקש, וכי מתקיימים כל התנאים המאפשרים הטלת עיקול על-ידי בית הדין האזורי לעבודה לפי סעיף 10 לחוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות למטרות חינוך), התש"ס-2000 (להלן: החוק).

עוד יש לציין, כעולה מתגובת המשיבה, כי ביום 20.4.07, לאחר זימון המבקש לשימוע, החליטה המשיבה באמצעות ועדת הפיטורים שלידה, לפטר את המבקש מעבודתו זאת במסגרת יישום תוכנית ההבראה, אותה הכינה המשיבה באישור משרד הפנים נוכח מצבה הכלכלי הקשה. המבקש, על-מנת למנוע את פיטוריו, פנה לבית הדין לעבודה בבקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על המשיבה וועדת הפיטורין שלידה לפטרו. ביום 25.6.07 דחה בית הדין לעבודה את הבקשה ולכן פיטוריו של המבקש מעבודתו שרירים וקיימים. קרי, החל מיום 20.4.07 המבקש אינו נמנה יותר על עובדי מערכת החינוך של המשיבה.

השאלה הדורשת הכרעה בבקשת רשות הערעור דנן הינה, האם מוסמך ראש ההוצאה לפועל, במסגרת הליך הננקט לשם ביצועו של פסק-הדין, להטיל עיקול על-פי הסמכות הנתונה בסעיף 10 לחוק האמור.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

יש לציין, כי בתחילת שנת 2007, פנה המבקש לבית הדין לעבודה וזה נעתר לבקשתו להטיל עיקול על כספי ההקצבה, אלא שהמשיבה ביקשה ביטול הצו בנימוק שבית הדין סיים מלאכתו ולפי תקנות סדרי הדין, ניתן היה להטיל עיקול לשם ביצועו של פסק-הדין עם מתן הפסק או בסמוך לאחר הינתנו. מהחלטת בית-המשפט המחוזי עולה, כי בקשה זו עדיין עומדת להכרעה בבית הדין לעבודה.

סעיף 10 לחוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות למטרות חינוך), התש"ס-2000 קובע:

"פטור מעיקול

10.

הכספים שבחשבון יהיו פטורים מעיקול ולא יהיו ניתנים להמחאה או לשעבוד ואולם, בית דין לעבודה , על פי תביעתו של עובד רשות חינוך מקומית המועסק באחד ממוסדות החינוך שלשם קיומם הועברו ההקצבות, רשאי להטיל עיקול על כספי ההקצבות שבחשבון." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]

מטרתו של החוק האמור הינה להבטיח את יציבותה של מערכת החינוך בישראל באופן, שההקצבות למטרות חינוך ישמשו אך ורק את המטרות שלשמן הועברו, למטרות אלה בלבד. תכלית זו עולה מלשונו של סעיף 1 לחוק.

יעדי ההקצבות הוגדרו בתוספת לחוק, אשר ממנה עולה – ועל כך אין חולק - כי הגנה על שכרם של המורים הינה אחת ממטרותיו העיקריות של החוק האמור.

מטרת סעיף 10 לחוק הינה למנוע סיכול מטרה זו על-ידי עיקול כספים בידי נושים שחובם נוצר ללא קשר למטרות החינוך. מטעם זה, קובע סעיף 10, כי רק עובדי רשות חינוך מקומית יוכלו לבקש הטלת עיקול על כספי הקצבת החינוך, זאת לעומת נושים אחרים, להם לא נתונה אפשרות זו.

כידוע, הפרשנות התכליתית מתבססת על לשון החוק, תכליתו ושיקול הדעת השיפוטי. וכך כותב חברי הנשיא (בדימוס) א' ברק בספרו פרשנות תכליתית במשפט , 2003, בעמ' 134-135:

"הפרשנות התכליתית מתבססת על לשון הכתוב, תכלית ההסדר, ושיקול הדעת השיפוטי באשר לפרשנות הראויה מתוך מתחם אפשרויות פרשניות הניתנות להחלה כדין. התהליך הפרשני נפתח בניתוח המרכיב הלשוני הקובע את גידרה המותר והאפשרי של הפרשנות. המרכיב השני מתמקד בתכלית שביסוד החוק, המשקפת את הערכים, המטרות והאינטרסים שהוא נועד להגשים. "תכליתה של הנורמה היא מושג מופשט, המורכב מתכלית סובייקטיבית ואובייקטיבית גם יחד. הראשונה משקפת את רצונו של יוצר הטקסט. השניה משקפת את רצונו של היוצר הסביר ואת ערכי היסוד של השיטה". המרכיב השלישי בפרשנות נסב על שיקול הדעת השיפוטי המשקף את הבחירה הראויה בין מיגוון אפשרויות פרשניות לגיטימיות".

מהוראת סעיף 10 לחוק עולה מפורשות, כי הסמכות לוודא, כי העיקול יוטל אך ורק במסגרת תובענות העוסקות באי תשלום שכר לעובד רשות חינוך מקומית הנובע מיחסי עובד ומעביד נתונה לבית הדין לעבודה ולא לראש ההוצאה לפועל. מסקנה זו מתבקשת מעצם הדבקות בלשון החוק, שבמקרה זה היא ברורה ובהירה דיה.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקש ישלם למשיבה שכר טרחת עורך-דין בסכום של 5,000 ש"ח.