רע"א 2094/97הורוביץ אביהו נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט בייזר) בב"ש 447/97, לפיה הוטלו על העורר ערבויות על פי סעיף 33(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- [להלן-"חוק סדר הדין הפלילי"], וכן צו איסור יציאה מהארץ והוראה על הפקדת דרכון.

2.נגד העורר ושבעה אחרים הוגש כתב אישום בקשר לביצוע עבירות על חוק ניירות ערך, התשכ"ח1968- וחוק העונשין, התשל"ז1977-; כתב האישום מייחס לעורר ולאחרים שהואשמו איתו, עבירות של גניבה ע"י מורשה וע"י מנהל, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הנעה בתרמית לביצוע עסקאות בניירות ערך, הכללת פרטים מטעים בתשקיף ובדוחות של חברות ציבוריות ועבירות נוספות. העורר היה בתקופה הרלוונטית, בעל השליטה בקבוצת החברות המנויות בכתב האישום. על פי הנטען בכתב האישום, מכוח היותו בעל המניות העיקרי בחברת האם - ישטק תעשיות וטכנולוגיות בע"מ. שלט העורר בקבוצת החברות והמהלכים העסקיים המהותיים, החלטות הדירקטוריון ומינוי בעלי המשרה הבכירים - נעשו ביוזמתו או על דעתו. בעלי המשרה הבכירים בקבוצת החברות נהגו להיוועץ בו ולקבל מראש את אישורו בטרם ביצעו פעולה מהותית בחברות, וזאת גם בתקופה בה לא מילא תפקיד רשמי כלשהו. במסגרת זו פעל העורר לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

3.החקירה בעבירות נשוא כתב האישום החלה ב1995-. העורר שוחרר בערובה וכן חויב להפקיד את דרכונו ברשות לניירות ערך ונאסר עליו לצאת מן הארץ, ההחלטות בענין זה הוארכו מספר פעמים. בתאריך 27.2.97 הוגש כתב האישום, ובמקביל הוגשה בקשה להטלת ערובה על העורר על פי סעיף 33(ב) לחוק סדר הדין הפלילי. בהחלטה נשוא ערר זה, החליט כב' השופט בייזר להשאיר על כנם את התנאים שנקבעו לשחרורו של העורר, עוד בטרם הוגש כתב אישום. על פי תנאים אלה על העורר להפקיד ערבות בנקאית על סך 200,000 ש"ח וערבות עצמית וצד ג' על סך 200,000 ש"ח כל אחת. בנוסף נקבע כי העורר רשאי לצאת את הארץ בתנאים הבאים: הפקדת פיקדון במזומן או ערבות בנקאית על סך 2,000,000 ש"ח וערבויות צד ג' של שני ערבים על סך 2,000,000 ש"ח כל אחת. בהחלטתו זו הביע כב' השופט בייזר את דעתו שיש סמכות לבית המשפט להוציא צו איסור יציאה מן הארץ לפי סעיף 33(ב) לחוק סדר הדין הפלילי. בעניין זה, הסתמך כב' השופט על מטרת המחוקק שבסעיף הנ"ל, שבאה להבטיח את התייצבות הנאשם למשפט, וכן על דעתו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) כפי שהובעה בבש"פ 5767/91.

4.בטיעוניו ביקש ב"כ העורר, כי תינתן הכרעה עקרונית בדבר סמכותו של בית המשפט להטיל הגבלות על נאשם שעה שאין לגביו עילת מעצר. שני הצדדים טענו בהרחבה לעניין זה וכל אחד מהם טען, לשיטתו, כל שניתן כדי לתמוך בעמדתו. טענת בא כוח העורר בתמצית היא כי כאשר מתבקש בית המשפט לצוות על מתן ערובה לפי סעיף 33(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, בהעדר עילה למעצרו של הנאשם, ניתן להטיל עליו ערובה כספית בלבד להבטחת התייצבותו למשפט, אך אין לבית המשפט סמכות להוסיף על כך תנאים ומגבלות, כגון עיכוב יציאה מן הארץ.

על פי הטענה, אשר הועלתה כבר בפני בית משפט זה בעבר, תנאים נוספים מלבד ערובה כספית אפשר להטיל רק בבקשה מכוח סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי, המתייחסת לנאשם לגביו מתקיימת עילת מעצר; לחילופין נטען כי המדינה לא הביאה ראיות לתמיכה בבקשתה ולחילופי חילופין התבקש בית-המשפט לקבוע כי התנאים שנקבעו ליציאת העורר לחופשה הנם בלתי סבירים ומהווים גזירה שהעורר אינו יכול לעמוד בה; מנגד, טוענת המדינה, כי ההחלטה על הארכת הערבויות, לרבות תנאי היציאה מן הארץ ניתנה בסמכות ומוצדקת לגופה, נוכח קיומו של חשש ממשי שהעורר ימלט מהארץ וזאת לאור חומרת החשדות כנגדו, משקל הראיות שנאספו, העונשים להם הוא צפוי באם יורשע, נסיבותיו האישיות ופעולות שנקט בעבר המאפשרות לו להימלט לחו"ל.

5.גם אם צודק ב"כ העורר בטענתו, כי לעניין הסמכות לקבוע תנאי שחרור בערובה בהעדר עילת מעצר, לא נקבעה הלכה מפורשת, הרי ניתן לומר כי בשורה של החלטות הביעו רוב שופטי בית משפט זה את דעתם לפיה, כאשר מתבקש שחרורו של נאשם לפי סעיף 33(ב) לחסד"פ - מסורה לבית המשפט הסמכות לקבוע תנאים להבטחת התייצבותו של נאשם במשפטו לרבות הפקדת דרכון. ראו לעניין זה: בש"פ 3611/93, 4212 פרץ נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (1) 855; ב ש"פ 5767/91 מדינת ישראל נ' יאיר לוי , פ"ד מו (1) 394; בש"פ 4988/90 עזיז תומא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 1812/91 זילברמן

נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). [לדעה נוגדת ראו: בש"פ 6020/96 פדלון

נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)].

6.אף אני הבעתי כבר דעתי כי בית-המשפט מוסמך, בשל צירוף הוראות סעיף 33(ב) ו44- לחסד"פ, לקבוע תנאים לשחרור בערובה בנוסף לערובה כספית. עמדתי על כך בבש"פ 2712/96 הרשקוביץ ואח' נ' מדינת ישראל , שם אמרתי:

"האבחנה בין המטרות השונות של שחרור בערובה כאשר קמה עילת מעצר לפי סעיף 21א לבין שחרור לפי סעיף 33 ו44- לחוק סדר הדין הפלילי, מקורה בשני מסלולים מקבילים שהציב המחוקק לעניין שחרורו בערובה של נאשם שהוגש נגדו כתב אישום. בש"פ 917/89 קדם

נ' מדינת ישראל , פ"ד מג (4) 568.

המקרה הראשון מתייחס לנאשם אשר בית המשפט סבור כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרורו יביא לידי שיבוש הליכי המשפט, או שהנאשם יימלט מן הדין או שבשל נסיבות העבירה ומהותה קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את חייו של אדם או בטחונו, את שלום הציבור או בטחונו או את בטחון המדינה (ס' 21א(א)(1)), או שנתקיימה לגביו עילת מעצר בשל העבירות המנויות בסעיף 21א(א)(2) (יהיו אשר יהיו נימוקי המעצר). בכל אלה, אם ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של שחרור בערובה וקביעת תנאים שפגיעתם בחירותו של נאשם חמורה פחות, ייעשה הדבר מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 21א(ב)(1).

המקרה השני עליו יחולו סעיפים 33 ו44- הנ"ל, מתייחס לנאשם אשר לא קמה נגדו עילת מעצר ובית המשפט מסתפק בשחרור בערובה מלכתחילה (ראה בש"פ 917/89 קדם

נ' מדינת ישראל , פ"ד מג (4) 568).

בית משפט זה כבר קבע כי במקרים חריגים, גם בנסיבות בהן לא קמה עילת מעצר ("המקרה השני"), ניתן לקבוע הגבלות תנועה ביחס לנאשם ששוחרר בערובה מכוח הוראת סעיף 44. בעניין זה אמר בית המשפט:

'משהחליט בית המשפט לשחרר נאשם בערובה על פי סעיף 33 הוא מוסמך, על פי סעיף 44 לחוק הנ"ל, להציב תנאים לשחרור. התכלית של תנאי השחרור במקרה זה, בהבחנה מתנאי השחרור האפשריים והרצויים כאשר בית המשפט משתמש בסמכותו על פי סעיף 21א(ב)(1), היא בעיקרה להבטיח את התייצבותו של הנאשם למשפט... אינני בא לומר כי תנאי כזה אינו אפשרי בשום מקרה שבו נקבעים התנאים על פי סעיף 44...' (בש"פ 4212,3611/93 פרץ

נ' מדינת ישראל ; מדינת ישראל נ' פרץ , פ"ד מח (1) 855, 863)"

יצויין, כי הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון), התשנ"ז1997-, אשר נתקבל לא מכבר בכנסת ויכנס לתקפו בימים הקרובים, לא שינו לענין זה. התוספת היחידה שהוספה לנוסח הסעיף [סעיף 44(ב)], אשר יחליף את סעיף 33(ב), באה לתת ביטוי מפורש לתכלית החקיקתית של הוראה זו "כדי להבטיח את התיצבותו למשפט".

הנה כי כן, תכליתה של הוראת סעיף 33 היא להבטיח התייצבותו של נאשם למשפטו, ובהעדר עילת מעצר - לא נועד השחרור להבטיח מפני סכנה הנשקפת משחרורו של נאשם. בהתחשב בכך, מן הראוי כי תנאי השחרור יותאמו לתכלית חקיקתית זו ומאליו מובן כי לא כל תנאי אותו ניתן לקבוע כחלופה למעצר, הנו תנאי מתאים להבטחת התייצבותו של נאשם במשפטו. עם זאת, מטבע הדברים, כאשר נמנעה המדינה מלהצביע על קיומה של עילת מעצר ובחרה שלא לילך במסלול המחייב אותה לבסס טענות בדבר סכנה הנשקפת מהנאשם, על בית-המשפט למעט בקביעת תנאים מגבילים ולהשית רק אותם תנאים שהם חיוניים להבטחת ההתייצבות ובמידה הדרושה להשגת מטרה זו.

ההלכה המחייבת לנהוג בזהירות בכל מקום שיש כוונה להגביל את תנועתו של נאשם ולמנוע את יציאתו מן הארץ, אינה נוגעת לעניין הסמכות והיא נובעת מהזהירות הרבה המתחייבת בעת עשיית שימוש בהגבלה כזו, הפוגעת בזכות יסוד של הנאשם.

"כאשר בית המשפט מפעיל את סמכותו ומורה על איסור יציאה מן הארץ, עליו ליתן משקל כבד לזכותו של נאשם לצאת מן הארץ. זכות זו אינה מוחלטת. היא בעלת אופי יחסי. ניתן להגבילה מטעמים של טובת הציבור. לא כל טעם ציבורי מצדיק הגבלה של חופש היציאה מן הארץ. חשיבותה של זכות היסוד מובילה לכך כי לעניין הגבלה הנעוצה בקיומו של הליך פלילי התלוי ועומד, הטעם הציבורי העיקרי המצדיק פגיעה בזכות היסוד הוא החשש כי הנאשם לא יתייצב לדינו... אכן איסור היציאה אינו האמצעי הראשון אלא האמצעי האחרון..."

[בש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (1) 290, 293-294]

ככלל, אין להסתפק בעצם הגשת כתב האישום כתשתית מספקת להגבלת יציאתו של נאשם מן הארץ ועל התביעה להראות כי קיים חשש שהנאשם לא יתייצב לדינו וכי האפשרות שיימלט מן הארץ היא אפשרות סבירה [ראו: בש"פ 5767/91 מדינת ישראל נ' יאיר לוי , פ"ד מו (1) 394; בש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (1) 290, 294]. עם זאת, כבר נאמר מפי כב' השופט חשין כי "אך לעתים נדירות יעלה בידי התביעה להוכיח במפורש ובמפורט כי בכוונתו של נאשם להימלט מן הדין, וברגיל תילמד כוונתו ממכלול נסיבות העניין, לרבות ממהותה של העבירה שבה הואשם" [בש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר , פ"ד מח (3) 133, 144].

8.משקבענו כי הסמכות בידי בית המשפט לעכב יציאתו של נאשם מן הארץ, עלינו לבחון אם תנאי זה, שנקבע בעניינו של העורר, הוא מוצדק ועולה בקנה אחד עם הזהירות בהפעלתו, המתחייבת מן האמור לעיל.

כתב האישום שהוגש נגד העורר מייחס לו שורה של עבירות, לפיהן בסיועם ובשיתופם של נאשמים אחרים, פעל, בתקופה המפורטת בכתב האישום, בדרכי מרמה שונות, תוך עשיית מצגי שווא כלפי הציבור וכלפי קבוצת החברות ומנהליהן, וכל זאת במטרה לגייס כסף מן הציבור בהנפקה ולאחר מכן לשלוח יד בכספים השייכים לקבוצת החברות ולהעבירם לידיו ו/או לידי שותפיו לקשר. על פי הנטען מעשים אלה, המיוחסים לעורר, נעשו תוך הונאת הדירקטוריון וציבור המשקיעים, ע"י הסתרת מהותן האמיתית של פעולותיהם והסוואתן כעסקאות לגיטימיות. המניפולציות הכספיות המיוחסות לעורר וכן העדויות המצויות בחומר החקירה, מצביעות על העברת כספים לחשבון בנק בחו"ל; כן נטען כנגד העורר כי מכר את מניותיו באחת החברות, בסכום ניכר של כ1.3- מליון ש"ח, והפסיק לכהן בכל משרה במסגרת קבוצת החברות ובכך נקט בצעדים המאפשרים לו לנתק עצמו מקשריו בארץ, באופן המאפשר לו לעזוב מבלי לשוב בתקופה הקרובה. ב"כ העורר טען כי העורר נאלץ להתפטר ולמכור את מניותיו, כתוצאה מהחקירה, ולפיכך אין ללמוד מכך על הכנות לבריחה. אולם, גם אם מעשים אלה הם תוצאה נלווית לארועים הקשורים בחקירה, יש בהם כשלעצמם כדי להוות תשתית המעוררת חשש כי הנאשם עלול להימלט מהארץ.

יצוין, כי איסור היציאה מהארץ איננו איסור מוחלט, שכן בית המשפט קבע תנאים, שבהתמלאם יוכל העורר לצאת את הארץ. על תנאים אלה מלין העורר, בשל גובה הערבויות שנדרשו. אכן, תנאים אלה כרוכים בערבויות בסכומים גבוהים, אולם לנוכח רצינותו של החשש האמור, ובהתחשב במכלול העובדות כפי שעולות לכאורה מחומר החקירה אין לומר כי הדרישה היא מופרזת ובלתי סבירה.

9.לפיכך החלטתי לדחות את הערר.