רע"א 2137/05 מתן שני נ. מקס דה וורינד

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים מ' גל, י' ענבר ומ' מזרחי), בו נתקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' חן).

1.המבקש התקשר עם המשיבים בחוזה במסגרתו מכר להם את הזכויות בדירת מגורים בעיר ירושלים. במסגרת החוזה התחייב המבקש לתקן ליקויים שונים בדירה. משלא תוקנו הליקויים ולאור העובדה שנתגלו נזקי רטיבות בדירה, חויב המבקש לשאת בתשלום פיצויים בסך 5,000 ש"ח. כן חויב המבקש לשלם פיצויים בסך 2,500 ₪, וזאת בגין עוגמת נפש שנגרמה למשיבים.

2.בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום. בפסק דינו קבע, כי הואיל ובית משפט השלום קבע שלא הוכחו נזקי הרטיבות הנטענים על ידי המשיבים, לא היה מקום לחייב את המבקש לשאת בפיצויים בגין ראש נזק זה. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי הותיר על כנה את קביעת בית משפט השלום בנוגע לעוגמת הנפש שנגרמה למשיבים ואת חיובו של המבקש לשאת בפיצויים בגין ראש נזק זה.

3.בבקשה שבפניי משיג המבקש על קביעת בית משפט המחוזי לפיה, על אף שנזקי הרטיבות לא הוכחו, הוא חויב בפיצויים בגין גרימת עוגמת נפש למשיבים.

4.דין הבקשה להידחות. כידוע, ככלל, בית משפט זה ייעתר לבקשה לשמש כערכאת ערעור שנייה אך ורק מקום בו קיים טעם מיוחד המצדיק זאת. כך בדרך כלל, מקום בו מעלה הבקשה סוגיה משפטית עקרונית לה השלכות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה. איני סבורה, כי בנסיבות המקרה דנן עונה הבקשה אחר אמת מידה זו, ולו בשל כך דינה להידחות. אף אם שגה בית המשפט המחוזי, ואיני סבורה שכך הם פני הדברים בהכרח, אין בכך, כשלעצמו, כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

לגופם של דברים, בית המשפט המחוזי ייחס את פסיקת הפיצויים הבלתי ממוניים לנזק שנגרם למשיבים כתוצאה מהתנהלות המבקש בשלבים שונים. בית המשפט לא מצא לעגן את פסיקת הפיצויים לנזקים שנגרמו כתוצאה מהרטיבות בלבד. אשר על כן, על אף שנקבע שאין מקום לחייב את המבקש בפיצויים בגין נזקי הרטיבות, לא היה בכך, בהכרח, כדי לפטור אותו מהחיוב לשאת בפיצויים בגין גרימת עוגמת נפש למשיבים.

לנוכח האמור, דין הבקשה להידחות.