רע"א 2146/09 שלום שושנה נ. מנהל מקרקעי ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.3.09 בבש"א 6836/09 (כבוד סגנית הנשיא השופטת י' צור ) בה נדחתה בקשת עיכוב ביצוע של פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 7.1.09 בה"פ 645/08 (כבוד השופטת ח' מאק-קלמנוביץ ).

1.

המשיב 2, בעלה של המבקשת, הינו בעל זכויות חכירה בחנות בירושלים. במשך השנים הוא הרחיב את החנות למבנה בשטח סמוך השייך למשיב 1 (להלן – המקרקעין ), וזאת ללא היתר כדין וללא הסכמת המשיב 1. המשיב 1 הגיש תביעה לפינוי המשיב 2 מן המקרקעין במסגרתה ניתן פסק דין לטובתו, והוא החל בהליכי הפינוי כנגד המשיב 2. תביעתה של המבקשת לפיה אין לפנותה מן המקרקעין מן הטעם כי אף היא בעלת זכויות בהם וכי פסק הדין הנ"ל התייחס למשיב 2 בלבד, נמחקה על הסף (ע"א 11271/07). ביום 4.6.08 הגישה המבקשת תביעה נוספת בה נטען כי במהלך הדיונים שהתקיימו בבית המשפט במסגרת תיק תביעת הפינוי נגד המשיב 2 הגיעו בעלי הדין להסכמה לפיה התחייב המשיב 1 למכור לה את המקרקעין והיא ביקשה מבית המשפט להצהיר כי פסק הדין המורה על פינויו של המשיב 2 אינו מתייחס אליה וכי אין למשיב 1 זכות לפנותה (ה"פ 645/08). בית משפט השלום נעתר לבקשת המשיב 1 והורה על דחיית התביעה על הסף (להלן – פסק הדין ), בין היתר, לאחר שקבע כי "מדובר בהגשת תביעה לשיעורין", כאשר "בהליך הנוכחי עולה מסכת עובדתית שלמה שלא נזכרה כלל בהליך הקודם" והועלו בו "טענות שונות בתכלית מאלו שטענה [המבקשת] בהליך הקודם". בית משפט השלום קבע כי "השתלשלות עניניים זו מעלה חשש ממשי שמדובר אכן בניצול לרעה של ההליכים" והוסיף כי גם לגופו של עניין יש מקום לדחות את תביעתה של המבקשת. בקשת המבקשת לעכב את ביצועו של פסק הדין נדחתה "בהתחשב במהות ההליך" ונוכח האפשרות שהליך זה מהווה "ניצול לרעה של הליכי בית המשפט".

2.

המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי (ע"א 3111/09), כאשר במקביל להגשת הערעור הוגשה לבית המשפט המחוזי גם בקשת עיכוב ביצוע של פסק הדין הנ"ל (בש"א 6836/09). בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי בקשתה של המבקשת כלל לא מהווה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, "שכן פסק הדין מושא הערעור דחה את בקשתה של המבקשת להצהיר כי פסק הדין... המורה על פינוי בעלה של המבקשת מהמקרקעין אינו חל עליה וכן להצהיר כי המו"מ שניהל המינהל עימה ועם בעלה הבשיל להסכמה לפיה שניהם ירכשו זכויות חכירה במקרקעין", כך שלמעשה "מכוונת הבקשה לעיכוב ביצוע כלפי החלטת המינהל לממש את פינוי המקרקעין, החלטה שהיא... חיצונית לפסק הדין מושא הערעור". משכך, סבר בית המשפט המחוזי כי אין הוא מוסמך להורות על עיכוב ביצוע הפינוי במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. מעבר לנדרש, הוסיף בית המשפט המחוזי כי על פני הדברים נראה שגם סיכויי הערעור אינם גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לרעתה של המבקשת. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי המבקשת נמנעה מלהביא בפניו את מלוא העובדות הרלבנטיות לבקשה, כגון קיומו של פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניינו של המשיב 2, אף שזה עוסק בטענה זהה ובאותם אירועים לגביהם טענה המבקשת בבקשתה, כך ש"יש יסוד להתרשמותו של בית משפט השלום... שמדובר בהליכים שיש בהם משום ניצול לרעה של הליכי בית המשפט". משכך, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה.

3.

בבקשתה לפניי, עותרת המבקשת "ליתן לה סעד ביניים במסגרת ע"א 3111/09 המתנהל בבית המשפט המחוזי", בדמות צו מניעה אשר ימנע מן המשיב 1 לפעול במקרקעין ולהוציא אל הפועל את צו הפינוי שהוצא בעניינם, וזאת עד להחלטת בית המשפט המחוזי בערעור. לטענתה, סיכויי הערעור "אינם אפסיים" ואילו מאזן הנוחות נוטה לטובתה הואיל וביצוע צו הפינוי ירוקן מתוכן את הערעור התלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי, בעוד שלמשיב 1 לא ייגרם כל נזק ממשי עקב קבלת הבקשה דנן. אשר להימנעות המבקשת מחשיפת מלוא התמונה בפני בית המשפט המחוזי, לטענתה הדבר "לא נעשה במכוון ולא היה במעשיה כדי הסתרת מידע מפני בית המשפט".

דיון והכרעה

4.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבים.

5.

הגם שבפתח בקשתה מציינת המבקשת כי זוהי "בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי", למעשה אין זה המצב, כאשר בקשתה של המבקשת לקבלתו של צו מניעה זמני כלל לא נדונה בפניו. כאמור לעיל, לבית המשפט המחוזי הגישה המבקשת, במקביל להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, בקשת עיכוב ביצוע של פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בקובעו, כי בקשתה של המבקשת כלל לא מהווה בקשת עיכוב ביצוע של פסק דין, וסבורני כי בדין קבע כן. נראה כי נוכח החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי הסתבר למבקשת כי ישועתה לא תבוא לה מערעור על דחיית בקשת עיכוב הביצוע כי אם מעתירה לקבלתו של צו מניעה זמני כנגד המשיב 1 אשר ימנע ממנו לפנותה מן המקרקעין. אלא, שבמקום לנקוט בדרך המלך ולפנות לשם כך לבית המשפט המחוזי, בפניו מתברר הערעור ואשר לו מסורה לכן הסמכות, מכוח תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות ), להעניק, במקרים המתאימים, סעד זמני כמבוקש [ראו למשל: ע"א 9694/01 האפוטרופס הכללי מנהל עזבון נ' פרידמן , פ"ד נו(2) 529 (2002)], פנתה המבקשת, בהליך שהתקנות אינן מכירות בו, לבית משפט זה, אשר נעדר, בנסיבות אלה, סמכות להעניק את הסעד המבוקש על ידה. כבר מטעם זה דין הבקשה להידחות.

6.

ואולם, סבורני כי גם לגופו של עניין, אין להיעתר לבקשת המבקשת. הענקת סעד זמני לאחר שניתן פסק דין בערכאה ראשונה תיעשה "מטעמים מיוחדים שיירשמו" [תקנה 471(א) לתקנות]. הדרישה לטעמים מיוחדים כאמור פורשה כמביאה לשינוי בנקודת האיזון בין האינטרסים של בעלי הדין, כאשר התנאים למתן הסעד הזמני בנסיבות אלה מבוססים על סיכויי הערעור ומאזן הנוחות [ראו: ע"א 3128/07 סייד נ' המכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל חיפה (לא פורסם, 1.8.07), פסקה ה. כן ראו: בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני , פ"ד מט(3) 479, 483-484 (1994)].

מבקש הסעד הוא שנושא בנטל להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו [ראו: ע"א 2398/97 אייל נ' אייל , פ"ד נא(5) 608, 612-613 (1997)]. איני סבור כי המבקשת הרימה נטל זה. גם אם סיכויי הערעור במקרה זה "אינם אפסיים", הרי שמשנקבע באותו פסק דין שאת דבר קיומו נמנעה המבקשת להביא לידיעתו של בית המשפט המחוזי, גם אם בשגגה כטענתה, כי טענתה לפיה המגעים בין המבקשת והמשיב 2 לבין המשיב 1 הבשילו לכדי הסכם מחייב אינה מבוססת, בוודאי שסיכויי הערעור אינם טובים. אשר למאזן הנוחות, מקובלת עליי בהקשר זה קביעתו של בית המשפט המחוזי בהחלטה נשוא הבקשה דנן כי בנסיבות מקרה זה, בו המקרקעין נשוא הבקשה משמשים לניהול בית עסק, כך שהנזק הלכאורי שייגרם למבקשת, אם ייבוצע הפינוי, ניתן יהיה לתיקון באמצעות השבה כספית, נוטה מאזן הנוחות לחובתה של המבקשת.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיב, איני עושה צו להוצאות. יחד עם זאת, המקרה הנוכחי מצדיק השתת הוצאות לטובת אוצר המדינה. המבקשת תישא בהוצאות בסך 3,000 ₪ לטובת אוצר המדינה.