רע"א 2150/08 אברהם יונגרייז נ. הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא א' קובו, והשופטות מ' רובינשטיין וש' דותן ), מיום 20.1.08 בע"א 1429/07, בו נדחה ערעורם של המבקשים על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: החוק ) (כבוד השופט מ' לנדמן, פרופסור יוסף זהבי ועו"ד דן יערי ) ונקבע כי המבקשים אינם מוכרים כנכים על פי החוק.

טרם יוקדם המאוחר אזכיר כי על יסוד "הסכם השילומים" מיום 10.9.1952 הסכם שנחתם בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה, כתבי אמנה כרך 3, עמ' 75 ועל יסוד החוק, באה מדינת ישראל בנעליה של הרפובליקה הפדראלית של גרמניה בכל הנוגע לזכאותם של נכי רדיפות הנאצים. באופן זה נמנע מנכי רדיפות הנאצים שהשתקעו בישראל הצורך לתבוע את נזקי נכותם מן הרפובליקה באופן ישיר, על כל הקושי הפרוצדוראלי והנפשי, הכרוך בכך. יוער, כי הזכאות לפיצוי על פי החוק, כך נקבע בחוק מפורשות, נקבעת בהתאם לדין הגרמני [חוק הפיצויים הפדראלי הגרמני, משנת 1956 (להלן: החוק הגרמני )] ושמורה לנכים שהיו זכאים לפיצוי על פי החוק הגרמני, לולא ויתרה מדינת ישראל בהסכם השילומים על זכותם לתבוע פיצויים מגרמניה.

בהתאם לחוק נוצרו שתי קטגוריות להכרה בפיצוי: קטגוריה ראשונה למי שסבל נזק בחייו, בגופו, בבריאותו, בחירותו, ברכושו, בהונו או בהתקדמותו המקצועית כתוצאה מאמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים בתחומי הרייך השלישי בלבד; ו קטגוריה שניה

לתובעים אשר נכותם נגרמה כתוצאה ממעשים שבוצעו במדינות שלא נכללו ברייך השלישי ופעלו ב"השראה נאצית", אך רק במקרה בו נשללה חירותם של התובעים, באופן בו נדמו חייהם לתנאים בתנאי מעצר (בהתאם לסעיף 43 לחוק הגרמני). בפסיקת בית משפט זה הורחבה הזכאות לתגמול גם לתוצאה "עקיפה" של אלימות נאצית שנוצרה בשל פחד מאותה אלימות – "הלכת הפחד" . הזכאות לתגמול מכוח הלכה זו קמה במקום בו משולב חשש סובייקטיבי עם תשתית אובייקטיבית שיש בה כדי לבסס את סבירותו של החשש

(להרחבה בנושא זה ראו: דנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים , תשי"ז-1957 (לא פורסם; 9.10.05) (להלן: הלכת גרנות ).

העובדות הרלוונטיות

1.

המבקשים, בעל ואישה, ילידי 1930 ו-1931, ששהו בעת המלחמה, כל אחד בנפרד, אצל משפחות נוצרים בסיביו שברומניה, הגישו תביעות נפרדות לפי החוק, לרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (להלן: הרשות המוסמכת ). בתביעותיהם טענו כי במשך שנות מלחמת העולם השניה נאלצו לחיות חיי מסתור ובשל כך יש להכיר בהם כנכים על פי החוק.

2.

תביעותיהם של המבקשים נדחו על ידי הרשות המוסמכת. משכך פנו המבקשים לוועדת הערר שעל פי החוק. ביום 20.8.04 דחתה הוועדה את עררם של המבקשים, בשל דלות הראיות שהוצגו על ידם. הוועדה ציינה כי המבקש לא העיד בפניה (עדותו לא נשמעה מטעמים רפואיים) וכי לא ניתן להסתמך בעניינו על עדותה של אשתו, מאחר שלא הכירה אותו בתקופת המלחמה. באשר למבקשת, נקבע כי תיאורה את קורותיה היה מבולבל וכי כל שעלה ממנו לא הגיע לכדי "שלילת חרות". עוד ציינה הוועדה כי הטענה בדבר חיי סתר במרתף חשוך כל תקופת המלחמה אינה מתקבלת על הדעת וכך גם לא הטענה כי כל יהודי סיביו הסתתרו בתקופת המלחמה.

3.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ( כבוד השופטים ע' פוגלמן, ר' רונן וא' ש' שילה ) ובית המשפט הביא את הצדדים לכדי פשרה, לה ניתן תוקף של פסק דין, לפיה תבוטל החלטת הוועדה ועניינם של המבקשים יוחזר לוועדה לשמיעת ראיות נוספות שהגשתן התבקשה על ידי המבקשים.

המבקשים הוסיפו והגישו לוועדה תצהיר של המבקשת, תצהיר של המבקש וכן שני תצהירים של עדים שהכירו את המבקשים מהעיר סיביו – תצהירו של מר י' שטרן ותצהירו של מר א' רוזמן. בתצהירו תיאר המבקש כיצד הושם על ידי אביו, אשר חשש כי הוא עשוי להישלח לעבודות כפיה, בחזקתו של טוחן קמח. אצל טוחן הקמח, כך תיאר המבקש, עבד המבקש בתפירת שקי קמח ובעבודות שונות בתמורה לכלכלתו שם. לטענת המבקש חשש הן מן הטוחן עצמו, והן מהחיילים הנאצים שנהגו לפקוד את טחנת הקמח, ונאלץ להסתתר בתנאים קשים. המבקשת תיארה בתצהירה כיצד גורשו היא ומשפחתה מביתם על ידי הגרמנים. היא הוסיפה ותיארה כי לאחר מכן ישנו משך שני לילות אצל אישה שהכניסה אותם לביתה, ולאחר מכן אצל גויים שהלינו אותם במרתף. מר שטרן הצהיר באופן כללי כי היהודים בעיר סיביו חיו בפחד ונדדו ממסתור למסתור. מר רוזמן הצהיר כי את משפחתו שלו הוציאו הגרמנים באישון לילה מביתם והכריחו את אביו לחתום על כתב ויתור על חנותו. עוד הצהיר מר רוזמן כי שמע שמשפחתה של המבקשת סולקה מביתה ועברה להתגורר הרחק מן העיר. בנוסף הופנתה הוועדה לפסקי דין התומכים, לטענת המבקשים, בתביעתם וכן לחלקים מספר מחקר בנושא השואה של המלומד ד"ר ז'אן אנצ'ל, המתארים התרחשויות שארעו בסיביו בתקופת המלחמה.

ברם, גם בפעם הזו דחתה הוועדה את העררים (להלן: ההחלטה השניה ). בעניינה של המבקשת נקבע, כי לא היה בראיות הנוספות שהוצגו לשנות את המסקנה כי אין בעדותה כדי לבסס את תביעתה, שכן עדים אלו כלל לא התייחסו לקורות אותה בתקופת המלחמה. באשר למבקש נקבע, כי לא עלה בידו להראות כי מציאת המסתור בביתו של הטוחן הנוצרי, בתנאים הקשים המצויינים בעדותו, מהווה "שלילת חירות" (לעניין תחולת סעיף 43 לחוק הגרמני), שהיא המאפשרת הכרה בנכות על פי החוק, במדינות שלא היו תחת שלטון נאצי, כגון רומניה (ואף זאת ככל שמוכח כי מתקיים התנאי של פעולת אותה מדינה ב"השראה נאצית", כאמור).

4.

על ההחלטה השניה הגישו המבקשים ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא א' קובו, והשופטות מ' רובינשטיין וש' דותן ). בערעורם טענו המבקשים, בין היתר, כי שגתה ועדת הערר בהתעלמותה מהוכחות מדעיות שהובאו מטעמם לכך שהעיר סיביו הייתה למעשה חלק מן הכיבוש הנאצי. המשיבה מצידה הוסיפה לטעון כי יש לדבוק בהלכה שנפסקה – כי במדינות עצמאיות כמו בולגריה, רומניה והונגריה תנאי להכרה כ"נרדף" הוא היות התובע נתון בתנאים של "שלילת חופש", ולא ניתן להסתפק בתנאים המוגדרים כ"הגבלת חופש". הצדדים נחלקו ביניהם גם באשר למשקלן של הראיות והעדויות שהוצגו ואופן הערכתן.

בית המשפט המחוזי, לאחר שעמד בהרחבה על המסגרת הנורמטיבית ועל ההלכות הנוגעות לחוק, דחה את ערעורם של המבקשים. נקבע כי לא ניתן לסמוך את ההכרה בתביעת המבקשת לפי החוק על עדותה, שהייתה מבולבלת ובלתי עקבית. בית המשפט הוסיף וציין כי לא מצא בתצהירי העדים הנוספים מידע הנוגע למבקשת בתקופת המלחמה, אלא רק הצהרות כלליות על מצבם של היהודים בסיביו. מאחר שלא מצא משגה במסקנות ועדת העררים, קבע כי אין הוא מוצא לנכון להתערב בקביעותיה העובדתיות ובמסקנותיה של הוועדה.

אשר למבקש, בית המשפט המחוזי שב ובחן את ספרו של המלומד אנצ'ל. בית המשפט מצא כי בספרו אכן מתוארות הרדיפות שהיו מנת חלקם של יהודי רומניה, שכללו גירוש מבתיהם ועבודות כפיה. ברם, אין בתיאורים אלו כדי לשנות את העובדה שרומניה אינה מוגדרת כמדינה תחת כיבושו של הרייך השלישי. בית המשפט הוסיף והדגיש כי מספרו של אנצ'ל עולה כי הטיפול ב"בעיה היהודית" היה בידי שלטונות רומניה, למורת רוחם של השליחים הנאצים בבוקרשט. עוד ציין בית המשפט כי מפרסום של ארכיון "יד ושם" עולה כי "מסיביו לא גורש אף יהודי" וכי מכל האמור עלה, כי אין לראות בעיר סיביו כאזור שהיה בשליטת הרייך השלישי. משכך, הכרה במבקש כנכה לפי החוק מחייבת הוכחתה של "שלילת חופש" ולא רק "הגבלת חופש". עוד הוסיף בית המשפט וקבע כי מקובלת עליו עמדת הוועדה כי כדי להוכיח "שלילת חופש" היה על המבקש להוכיח כי החשש שבשלו הסתתר אצל הטוחן היה בר הגיון. ברם, לא הובאה מצידו של המבקש כל הוכחה לפיה החשש ממעשיי האלימות היה חשש אובייקטיבי ומנגד הוצגו מסמכים מפנקסי הקהילה מהם מצטיירת תמונה שונה מזו שאותה ניסה המבקש לתאר באשר למצבם של יהודי סיביו וחששם לחייהם.

משכך דחה בית המשפט גם את ערעור המבקש.

5.

בבקשת רשות הערעור שלפניי טוען המבקש כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי היה עליו להוכיח כי חששו היה בר הגיון. לטענתו יש להתחשב בנסיבות הסתתרותו ובין היתר בגילו הצעיר (11 שנים), בנוכחותם של עשרות חיילים נאצים בקרבת התחנה ובקורות משפחתו. עוד טוען המבקש כי המאורעות שתוארו על ידו עולים כדי "שלילת חרות". לטענת המבקש קביעה שכזו עולה בקנה אחד עם המגמה שהחלה ב הלכת גרנות ועם הפרשנות המרחיבה שיש ליתן לחוק, שהינו חוק סוציאלי במהותו. המבקשת מוסיפה וטוענת כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר לא מצא לנכון להתערב בקביעת הוועדה באשר למכלול עדותה, בפרט נוכח קיומם של התצהירים הנוספים, ובין היתר בקביעתה כי טענת המבקשת כי חיה חיי סתר במרתף חשוך כל תקופת המלחמה אינה מתקבלת על הדעת.

המשיבה מנגד סבורה כי הוועדה קבעה כממצעים עובדתיים, שאין להתערב בהם, כי המבקש חי בבית הטוחן תוך ביצוע עבודות שונות, אך כי אין מדובר למעשה בחיי סתר המגיעים לכדי שלילת חירות, אלא "רק" בחיים קשים. כן מדגישה המשיבה,

כי הוועדה קבעה כממצא עובדתי שהעבודות בהן עבד המבקש "אינן נכנסות בגדר עבודות כפיה, היינו שלילת חירות בשל פעולה נאציונל סוציאליסטית, שכן העבודות בוצעו עבור הטוחן וללא כל זיקה למשטר הנאצי". המשיבה מציינת כי אפילו היה עובר המבקש את המכשול של קביעת "שלילת חירות" עדיין ניצב בפניו מכשול של העדר זיקה בין תנאי חייו באותה תקופה ובין המשטר הנאצי, שגם בשלו לא יוכל לזכות בתגמול על פי החוק הגרמני, הוא כאמור, המקור לפיצוי על פי החוק. עוד מציינת המשיבה כי גם "הלכת הפחד" אינה מתקיימת במקרה דנן. המשיבה מציינת כי ועדת העררים קבעה שמעברו של המבקש לבית הטוחן "לא היה כדי לחמוק מהצורר הגרמני, אלא משום שהאב נלקח לעבודות כפיה וחפץ להשאיר את בנו בידיים ידידותיות..." עוד נטען כי גם אין כל עיגון אובייקטיבי לתחושותיו של העותר, גם לא בספרו של המלומד אנצ'ל, אליו הפנה המבקש.

6.

לאחר עיון בבקשת המבקשים על נספחיה ובתשובת המשיב מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

טענותיה של המשיבה כי לא הוכח בפני הוועדה, מן הבחינה העובדתית, שתנאי מחייתו של המבקש עלו לכדי "שלילת חירות" מקובלים עליי. בפרט נכון הדבר נוכח קביעת הוועדה כי לא התקיים קשר ישיר בין תנאי חייו של המבקש ובין האלימות הנאצית, כמפורט לעיל. במצב דברים זה אין המבקש זכאי לתגמולים על פי החוק. כן מקובלת עליי קביעת הוועדה כי גם מכוחה של "הלכת הפחד" אין מקום להעניק למבקש תגמולים, מאחר שאין עיגון אובייקטיבי לחששו הסובייקטיבי הנטען. בנוסף לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעות העובדה והמהימנות שקבעה הוועדה לגבי המבקשת. ראוי עוד להזכיר כי ממילא, בהתאם לסעיף 9 לחוק ניתן לערער על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים לפני בית המשפט המחוזי בנקודה משפטית בלבד.

אבקש להבהיר כי על אף הרצון להקל על סבלם ועל מצוקותיהם הגופניות והכלכליות של המבקשים, אין בידי לסייע להם. הגם שחייהם של המבקשים היו חיים קשים ביותר ורוויי סבל בתקופה הרלוונטית, לא הוכח כי קושי זה קשור בקשר הנדרש במסגרת החוק, שרק על בסיסו זכאי מי שסבל ממאורעות המלחמה לקבל פיצוי בהתאם לחוק.

7.

אשר על כן הבקשה נדחית.

8.

בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.