רע"א 2157/06 גילארד לרנר נ. מוזיאון תל אביב לאומנות בע"מ

1.בקשת רשות ערעור על שתי החלטות ביניים שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפיהן חויב המבקש בהפקדת ערבות צד ג' על סך 50,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים 2- 1, ובהפקדת ערבות צד ג' נוספת

על סך 50,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים 4-3.

2.המבקש הגיש בשנת 1996 תביעה כנגד המשיבים בגין פרסום לשון הרע. התביעה הוגשה בעקבות כתבה שהתפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 16.11.1995, אשר עסקה במבקש. בתיק התקיימו ישיבות רבות, אך למרות שחלפו כעשר שנים מאז הוגשה התביעה, טרם הסתיים שלב ההוכחות. ביום 8.1.2006 הגישו המשיבות 2-1 בקשה לצוות על המבקש ליתן ערובה לתשלום הוצאותיהן על ידי הפקדת סכום של 150,000 ש"ח במזומן בקופת בית המשפט. ביום 10.1.2006 הגישו המשיבות 4-3 בקשה לצוות על המבקש ליתן ערובה בדרך של ערבות בנקאית בסכום של 200,000 ש"ח. בית המשפט קיבל את הבקשות באופן חלקי, והורה על הפקדת ערבויות צד ג' כמפורט מעלה. וכך נימק בית המשפט את החלטתו:

""... הגעתי לכלל דעה כי בהתחשב באופן התנהלות בתובענה עד עתה, בהתחשב בכך כי התובע אינו עובד לפרנסתו ומתגורר מרבית הזמן בדירת הוריו או בדירה שכורה, בהתחשב בסכום התביעה וההערכות הנדרשת על ידי הצדדים לשם ניהולה, כמו גם בחזית שהיא פורסת, תוך שאני מביא בחשבון כי זכאי התובע שלא ייחסם יומו בבית המשפט, הגעתי לכלל דעה כאמור... בדרך זו מצאתי איזון בין אי הכבדה על התובע, שבהפקדת פיקדון ממש או המחאה בנקאית, תוך הבטחה מסוימת של הוצאות הנתבעים, באם תדחה התובענה כלפיהם".

בהמשך החלטתו הפציר בית המשפט בתובע כי ישקול לצרף מייצג נוסף, "על מנת ליצור חיץ אשר עשוי לייעל, ולהיטיב עם ניהול התיק ואולי לקצר את משך ניהולו". בית המשפט ציין, כי הזמן השיפוטי שהוקדש עד עתה לתובענה חורג בהיקפו, והוסיף כי בשלב זה על התביעה "להיערך לחקירות ממוקדות ולא ארכניות, בנושאים הרלבנטיים, כשהחקירה נטולה מעורבות רגשית ואישית, וזאת על מנת לעמוד בסד הזמנים שהוקצב, הגם שהוקצב זמן נכבד".

3.החלטתי לקבל את הבקשה ולדון בה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מאפשרת לאזן בין הצורך להבטיח את הוצאותיו של הנתבע, "הנגרר" להליך המשפטי, באופן הגורם לו לשאת בהוצאות שונות, לבין זכותו של התובע ליומו בבית המשפט. אין היא מהווה תחליף לניהול יעיל של ההליך על ידי בית המשפט. אכן, כפי שכתב בית המשפט, הזמן השיפוטי שהוקדש עד כה לתובענה "חורג בהיקפו", אך בנתון זה כשלעצמו לא די על מנת להוביל למסקנה, כי יש לחייב את המבקש בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים או מי מהם. מהחומר המונח לפני עולה כי במהלך הדיון שנערך בתיק עד כה לא התגלה כל נתון שיש בו כדי למוטט את גרסת התביעה, באופן המצדיק חיובו של התובע בהפקדת ערובה לראשונה מקץ כעשר שנים מיום הגשת התביעה על ידו (ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין), בעמ' 901). אין בדברים האמורים כדי להביע עמדה ביחס לסיכויי התביעה, שהרי גם בית המשפט המחוזי לא נדרש להערכת סיכויים אלה במסגרת החלטתו. כמו כן, אין טענה בפי המשיבים כי חל שינוי לרעה - לא כל שכן שינוי קיצוני לרעה - במצבו הכלכלי של המבקש, באופן המצדיק עריכת איזון מחודש בין זכותו למימוש זכויותיו בערכאות לבין זכותם של המשיבים להבטיח את זכותם להיפרע את הוצאותיהם במידה והתביעה נגדם תידחה. זאת ועוד, שלב ההוכחות עומד לקראת סיום (לפחות כך יש לקוות). לא היה מקום אפוא לחייב את המבקש בהפקדת ערובה בשלב כה מאוחר של ההליך. אוסיף, כי הרושם המתקבל הוא שהתנהלותו של ההליך אינה יעילה במיוחד. בית המשפט המחוזי העיר בהחלטתו לגבי "מעורבותו" היתירה של המבקש בניהול התובענה. האחריות העליונה לניהול ההליך ולפיקוח על התנהלותו נתונה בידי בית המשפט. על השופט היושב לדין להפעיל את הכוחות והסמכויות שבידיו בשום שכל, תוך התחשבות בבעלי הדין ובלא שתיפגע זכות הגישה לערכאות. כך, למשל, ניתן לקצוב זמן לחקירתם של עדים, אם מתברר שחקירותיהם אינן נעשות ביעילות ומביאות לבזבוז זמן שיפוטי. חובה ליתן משקל לאינטרסים של המתדיינים האחרים, המתדפקים על הדלתות ומחכים שהתובענות שהם מעורבים בהן יגיעו לבירור ולהכרעה תוך זמן סביר.

4.הערעור מתקבל והחלטות בית המשפט המחוזי מבוטלות. הבקשות לחיוב במתן ערובה נידחות. אין צו להוצאות.