רע"א 2176/18 אורנית שמיר נ. המנהל המיוחד לנכסי החייב יואל שמיר - עו"ד ארז

בית המשפט המחוזי קיבל, במסגרת הליך פשיטת רגל המתנהל לפניו, את בקשת המנהל המיוחד לנכסי החייב, והורה על ביטולה של הענקה מסוימת שהוענקה למבקשת. ערעורה של האחרונה לבית משפט זה התקבל, תוך שבית המשפט מורה כי המנהל המיוחד יישא בהוצאותיה. אחר הדברים האלה פתחה המבקשת בהליכי הוצאה לפועל כנגד המנהל המיוחד, והלה הגיש לבית המשפט של פשיטת רגל בקשה להורות כי ההוצאות שנפסקו נגדו מושתות על קופת הכינוס, ולא עליו באופן אישי. בהתאם התבקש עיכובם של הליכי ההוצאה לפועל, כסעד סופי ובאופן זמני. בית המשפט המחוזי הורה לצדדים להגיש תגובתם לבקשה, וכן הורה כי עד להכרעה בבקשה יעוכבו הליכי הגביה שנקטה המבקשת נגד המנהל המיוחד. על החלטה זו הוגשה הבקשה שלפני, למתן רשות ערעור, שהונחה על שולחני רק היום.

המבקשת סבורה כי הלכה למעשה הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצועו של פסק דין שניתן בבית המשפט העליון, וכי בכך חרג מסמכותו העניינית. לכן, לטענתה, יש להורות גם כי אין סמכות לעכב באופן זמני את הליכי הגביה נגד המנהל המיוחד. עמדה זו אין לקבל. בית המשפט הוציא צו זמני במעמד צד אחד בתגובה לבקשה, אך הצד שנגדו הוצא הצו טוען כי אין לבית המשפט סמכות עניינית לדון בהליך. במצב כזה רשאי בית המשפט לברר את הטענה תוך השארת הצו הזמני על כנו. הסעד הזמני נועד לתקופת הביניים, שבה טרם ידוע האם גורל הבקשה להתקבל או להידחות, והוא נועד לשרת את ההכרעה הסופית. זה טיבו וזוהי מהותו, ולא בכדי אחד הנתונים שבהם יש להתחשב בבקשה למתן סעד זמני, לצד מאזן הנוחות, הוא סיכויי ההליך. אף אין מקום כי ערכאת הערעור תכריע בגוף המחלוקת – דהיינו בשאלת הסמכות העניינית – במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה העוסקת בסעד זמני, במקום שבו בית המשפט המחוזי טרם נדרש להכרעה. ביישום לענייננו, נציין רק כי עסקינן בגביית הוצאות משפט בסך של 20,000 ש"ח, שאותם סבור המנהל המיוחד שיש לגבות מקופת הכינוס ולא ממנו באופן אישי. עולה כי השילוב של סיכויי ההליך ומאזן הנוחות אינו מצדיק את ההתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית. מכיוון שלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.