רע"א 2178/18 יהד יזמות ובנין בע"מ נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעת שמו

1.

בקשת רשות ערעור זו מופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"א 53600-10-17, כב' השופטת חנה

קיציס ), אשר דחה את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (בתיקים מאוחדים ת"א 23465-09-12, ת"א 35255-06-15, כב' השופט א' לו'שינסקי -גל ), שחייב את המערערת לשלם מחצית מסכום הפיצוי ששילמו המשיבות לצדדי ג', שהגישו תביעה מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ).

בתמצית, אלו העובדות הרלוונטיות. המבקשת הינה חברה קבלנית, אשר פועלה הרלוונטי לענייננו הוא בגבעת שמואל. בשנת 2001 אושרה תכנית החלה על שטח בבעלות המבקשת וכן על שטח ציבורי, לפיה תינתן למבקשת תוספת בניה של 87 יחידות נוספות, תמורת התחייבות לפנות פולשים מהשטח הציבורי ולהרוס את הבתים בהם הם השתכנו (להלן: התכנית ). בדומה לתכניות קודמות, התכנית כללה הוראת שיפוי לפיה על בעלי הקרקע או יזמי התכנית לשפות את המשיבות בגין פיצויים שיידרשו לשלם בעקבות התכנית, לפי סעיף 197 לחוק (להלן: השיפוי או הוראת השיפוי ). יוזמות התכנית הן המבקשת וכן משיבה 2, כמועצה מקומית. בהמשך, הוגשו נגד משיבה 1 תביעות פיצויים כאמור, בסך מאות אלפי שקלים, אשר שולמו באמצעות משיבה 2. במוקד תביעה זו בקשת השיפוי עבור פיצויים אלו, שהופנתה כלפי המבקשת. כמו כן, המבקשת הגישה תביעה בגין הפרות התחייבות חוזית ושלטונית מצד הועדה המקומית המזכות אותה, לגישתה, בתשלום נוסף בגין פינוי הפולשים.

בהליכים בפני ערכאות קמא טענה המבקשת כי יש לפטור אותה מתשלום השיפוי נוכח המשימה הציבורית בה היא נשאה. לחילופין, נטען כי אין מקום להבחין לצורך הוראת השיפוי בין בעלים ויזם פרטי לבין בעלים ויזם ציבורי – ועל כן יש לחייב אותה ואת משיבה 2 באופן שווה בשיפוי. לעומתה, המשיבות טענו כי חובת השיפוי רובצת כולה לפתחו של היזם הפרטי. בית משפט השלום מצא כי הוראת השיפוי רחבה דיה מבחינה לשונית על מנת להכיל את פרשנויות שני הצדדים, ועל כן פנה לפרשנות תכליתית. נקבע כי משום שלתכנית תכליות מעורבות – מחד גיסא התכלית המסחרית של המבקשת, קבלת זכויות בניה; ומאידך גיסא התכלית הציבורית של משיבה 2, פינוי הפולשים – יש להעדיף את פרשנות המבקשת. בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את ערעור המבקשת בו היא גרסה כי יש לפטור אותה מתשלום השיפוי. מכאן הבקשה המונחת לפני.

2.

לאחר שיקול, דין הבקשה להידחות. טענות המבקשת עוסקות, בין היתר,

בסוגיית השיפוי של ועדה מקומית על ידי יזם פרטי כאשר מדובר בתכנית המשרתת אינטרס ציבורי. נוכח הקביעות העובדתיות של ערכאות קמא, לא מצאתי שהן מצדיקות דיון בגלגול שלישי. לאחר בחינה מעמיקה של הערכאה המבררת, נקבע ממצא עובדתי לפיו ההנאה מהתכנית משותפת. לפיכך, הוטעם כי על המבקשת לשאת בחמישים אחוז מסכום השיפוי. הכרעה קמא נשענת על המקרה הנידון ועל העובדות הקונקרטיות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. עוד יוזכר כי זהות הנהנים הינה שיקול שמופיע בדין, בסעיף 197א(א)(1) לחוק. זה אינו שיקול בודד, אך התוצאה בדבר חיוב במחצית הסכום משקפת את התמונה בכללותה בענייננו.

3.

הבקשה נדחית. הואיל ולא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.