רע"א 218/00 דיירי מבנה עופרים בע"מ נ. החברה להגנת הטבע

בפני בקשה (שהוגשה תחילה על ידי "דיירי מבנה עופרים בע"מ" ולאחר מכן נתבקש שינוי שם המבקשים ל"חנה אבנור ו - 34 אח'") המוגדרת כ"בקשה בכתב להגשת ערעור"

1.המבקשים רכשו דירות נופש בחלק מפרוייקט המרינה בהרצליה אשר נבנה על ידי חברת מבני עופרים בע"מ (המשיבה הפורמלית מס' 7 לבקשה והמערערת בע"א 201/00, אליו אתייחס בהמשך החלטתי). המשיבה מס' 1, החברה להגנת הטבע, עתרה (ביום 14.12.98) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בעתירה כי יתן סעד הצהרתי הקובע כי השימוש למגורים בתחום תכנית הר2003/ מרינה הרצליה אסור, כי על יחידות הנופש במרינה בהרצליה לתאום את דרישות משרד התיירות וכי היתרי הבנייה שהוציאה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בניגוד לתכנית המתאר האמורה - בטלים. במסגרת עתירתה ביקשה החברה להגנת הטבע כי כל רוכשי הדירות בפרוייקט, אשר החוזה עמם אינו אוסר את השימוש בדירות למגורים, יצורפו כמשיבים לעתירה. בקשה זו לא נדונה והחברה להגנת הטבע לא שבה להעלותה. בספטמבר 1999 ביקשו המבקשים להצטרף כמשיבים להליך. בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא (בפועל) א' גורן) דחה את בקשתם (ביום 28.9.99) בקבעו:

"התיק נמצא בשלב שלאחר סיכומים. לפיכך אין מקום לצרף מבקשים נוספים בשלב זה."

המבקשים לא ערערו על החלטה זו. וביום 9.12.99 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

2.בבקשה שבפני מבקשים המבקשים, כי יותר להם להגיש ערעור על פסק הדין האמור ולחלופין להצטרף כמערערים או משיבים לערעורים שהוגשו על ידי המשיבים 6-16. לטענתם, כמי שהיו עלולים להיפגע (וכמי שנפגעו בפועל) מתוצאות פסק הדין היה על בית המשפט המחוזי לצרפם להליך ולאפשר להם לשטוח את טענותיהם. ומשלא עשה כן פסק דינו בטל כלפיהם. עוד הם טוענים, כי שומה על בית המשפט לאפשר להם לערער על פסק הדין, על בסיס ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון בבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל , פ"ד מה (1) 670, ונוכח העובדה שהמבקשים היו בפועל צדדים להליך - העתירה דנה בזכויותיהם והסעד פוגע בהם. לחלופין מבקשים המבקשים את צירופם כמשיבים להליך מכח תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, כפי שפורשה בפסיקה.

3.המשיבים 1-5 מתנגדים לבקשה. לטענתם, איחרו המבקשים את המועד: הן כאשר ביקשו להצטרף להליך בבית המשפט המחוזי כתשעה חודשים לאחר פתיחתו - ולאחר שהוגשו הסיכומים בשלב הראשון בהליך, והן כאשר לא ערערו במועד על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לצרפם להליך. אין הם יכולים לפנות עתה, זמן רב לאחר חלוף המועד להגשת ערעור ב"בקשה להגשת ערעור", תוך התעלמות מסדרי הדין הנוגעים לקביעת מועדים, לעמידה בהם ולמתן הארכות מועד. עוד טוענים המשיבים, כי ההלכות החלות על צירופו של בעל דין כמשיב בערעור אינן חלות בסיטואציה בה היה בעל הדין מודע לקיומו של הליך בערכאה ראשונה., אך נמנע, מטעמיו, מלהצטרף להליך זה. לטענתם, תרופתם של המבקשים היא בפניה בבקשה לבית המשפט המחוזי, על מנת שיבטל את פסק דינו. או כי יצהיר כי אינו חל עליהם. בפועל נהגו כך 33 מ- 35 המבקשים. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי עניינם של המבקשים יוצג נאמנה על ידי המשיבים 6-16, שעניינם חופף לעניינם של המבקשים. בהתייחס לטענות המבקשים באשר לפגיעה בזכויותיהם הקנייניות נטען, כי פסק הדין אינו פוגע בקניינם: המבקשים רכשו דירות נופש, והם נותרים בעלים בדירות אלו, בכפוף לכללים החלים על השימוש בדירות נופש.

4.המבקשים ביקשו להגיב על תגובות המשיבים. לטענתם לא ערערו בשעתו על ההחלטה מיום 28.9.99 משום שסברו, כי האמירה "בשלב זה" מעידה על האפשרות שבשלבים מאוחרים יותר של ההליך תישקל בקשתם. לטענתם, לא היה טעם בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה האמורה משניתן פסק הדין. כשם שאין מקום להגביל ערעור שהוגש לאחר מתן פסק דין להחלטת ביניים שניתנה קודם לכן. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי עניינם לא הובא בפני בית המשפט, הואיל ולחברות הבניה אינטרסים שונים משלהם.

5.איני רואה מקום להיענות לבקשה. המבקשים היו מודעים לקיומו של ההליך עוד במהלך הדיון בערכאה הראשונה. הם אף ביקשו להצטרף כצדדים להליך זה (אם גם באיחור). בקשתם נדחתה. עמדה לרשותם האפשרות לערער (או לבקש לערער - סיווג זה אינו נחוץ לצורך ההכרעה בבקשה שבפני) על החלטת הדחייה. הם לא עשו כן - מטעמיהם. דומה בעיני, כי לא יכול להיות ספק ממשי, כי החלטת בית המשפט מיום 28.9.90 סתמה את הגולל על נסיונם להצטרף להליך בבית המשפט המחוזי. לשון ההחלטה ברורה וחדה והמלים "בשלב זה" אינן מותירות פתח לעתיד לבוא, אלא מתייחסות לשלב המתקדם בו היה התיק מצוי אותה עת. מה שלא עשו המבקשים אז אין הם יכולים לעשות כעת. מי שלא היה צד להליך בערכאה ראשונה ולא מיצה במועד את זכויותיו לעניין זה, אינו יכול לרפא את מחדלו עתה, בשלב הערעור. ולהפוך מערער על פסק דין בהליך בו לא נטל חלק. לעניין זה נכתב:

"מי רשאי לערער? כל מי שהיה בעל דין בערכאה הראשונה, והוא נפגע על ידי פסק הדין, רשאי לערער עליו. "נפגע" פירושו - כי בעל הדין ביקש מבית המשפט מתן סעד, ומבוקשו לא ניתן לו, או לא ניתן לו במלואו, או שבית המשפט נתן לבעל דין אחר סעד נגדו...מי שלא היה בעל דין בערכאה ראשונה, אינו רשאי לערער, ואם נפגע על ידי פסק הדין, כגון דייר-משנה אשר נפגע על ידי צו פינוי שניתן במשפט שהתנהל בהעדרו בין בעל הבית והדייר הראשי, תרופתו היא, להגיש תביעה לביטול פסק הדין, במידה שהוא פוגע בו, או לקבלת הצהרה הקובעת, כי פסק הדין אינו בר-ביצוע כלפיו." (י.זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש. לוין), בעמ' 805; ראו גם: ע"א 453/81 קלוזנר נ' עמל הנגב בע"מ ואח' , פ"ד לו(4) 231; בג"ץ 188/96, רע"פ 8226/96 גד צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה, לא פורסם; בש"א 292/98 עיסא ג'רייס נ' המועצה לשיווק ירקות בע"מ , לא פורסם).

המבקשים החמיצו את השעה ולא מיצו את זכותם להפוך לבעלי דין. משכך הוא אין הם יכולים להפוך מערערים עתה.

6.בחנתי את האפשרות לצרף את המבקשים כמשיבים לאחד (או יותר מן) הערעורים שהוגשו על פסק הדין בעת"מ 2038/98. זאת בהסתמך על הוראות תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- ועל ההלכה שנקבעה בבש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית ואח' , פ"ד מה(5), עמ' 457). בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום לעשות כן. בנסיבות דומות נאמר:

"תקנה 425 אינה מיועדת לאפשר לבעל דין שקבל החלטה דיונית מודעת בערכאה הראשונה להחזיר את הגלגל אחורנית בערעור, רק מחמת ששיקולו נתברר כשיקול מוטעה." (רע"א 3093/92 שושנה וידרשל נ' שניר עדנה , לא פורסם).

עיון בפסק הדין בבש"א 3973/91 ובהחלטות שהתקבלו בעקבותיו מגלה, כי צירופם של בעלי דין כמשיבים בערעור הותר כאשר הוכח, כי לא עמדה לרשותם האפשרות להצטרף להליך בערכאה הראשונה, בין מחמת חוסר ידיעה (וראו: בש"א 3973/91 הנ"ל, בעמ' 463 ; ע"א 2003/94 תה ויסוצקי (ישראל) בע"מ נ' רות גורנשטיין , לא פורסם. ראו גם: המ' 242/63 דקרסל נ' כהן , פ"ד יז 1120), ובין מחמת העובדה שזכותם טרם הבשילה אותה עת (וראו: ע"א 2740/97 מינס מנשה

נ' מינס ימימה , לא פורסם; ע"א 5586/98 ICTS International N.V.

נ' לונג השקעות בע"מ , לא פורסם. השוו גם: ע"א 2242/95 מ.ל.ת מבנים לתעשייה בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פ"ד מט (5) 85). תנאים אלו לא נתקיימו במבקשים ובנסיבות אלו עומד צירופם של המבקשים כמשיבים בערעור בסתירה ל"שיקולים של יעילות וסדר דיוני" (וראו: בש"א 3973/91 הנ"ל). אי לכך אני דוחה גם חלופה זו.

7.לשם השלמת התמונה יצויין, כי גם נוכח החלטתי זו אין המבקשים נותרים נטולי סעד או ייצוג: כאמור לעיל, פנו המבקשים (רובם ככולם) לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הדין נשוא הערעור או למתן הצהרה כי אינו חל עליהם. זאת ועוד: על פסק הדין האמור הוגשו מספר ערעורים (בין היתר: ע"א 145/00, ע"א 155/00, ע"א 196/00, ע"א 197/00, ע"א 200/00 וע"א 201/00 - שהוגש על ידי מבני עופרים) על ידי החברות הקבלניות ובמסגרתם של ערעורים אלו יישמע גם קולם של רוכשי הדירות (שכמה מהם צורפו, בהסכמה, כמשיבים לע"א 197/00).

הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו את הוצאות הבקשה בסך 2,000 ש"ח לכל אחד מן המשיבים 1 ו - 2 ובסך 1,000 ש"ח למשיבים 3-5.